פארק גוספורד, ערוץ הוט גולד
כנראה שגם את הסרט הזה, כמו את "סיריאנה", צריך לראות שלוש פעמים כדי להצליח לעקוב אחרי כל הדמויות. נכון שכאן יש רק עלילה אחת לכאורה, אבל היא נחלקת לעולם של מעלה (אצילים ורוזנים) ועולם של מטה (משרתים, טבחים ומנהלי משק בית), וכל אחד מהעולמות הללו רוחש וגועש כל כך עד שכמעט קשה להבין אותם.
אני לא בדיוק מחסידי רוברט אלטמן, אבל אומרים שזו ההתמחות שלו: סרטים ארוכים ורבי משתתפים. כאן הוא הצליח לקבץ מגוון רב ורחב של שחקנים לתוך סופשבוע אחד של ציד ומסיבות באחוזה ענקית אחת, בריטית או סקוטית לא לגמרי ברור, כשאת ההצגה גונבת בלי למצמץ מגי סמית המצוינת (מעניין איך היא בחיים האמיתיים).
אומנם העלילה מתרחשת ב-1932, אבל יחסים בין בני אדם רלבנטיים גם ב-2008. נכון שאין יותר משרתים, אבל בהחלט יש פועלים. אפילו אצלנו בעבודה החלוקה מאוד ברורה, ושיחות סביב שולחן המטבח מתקיימות לא פעם. אומנם איש לא מנגן בפסנתר ואחרים מאזינים מאחורי הדלת, אבל כל היתר - בדיוק אותו דבר. כולל הזיווגים והריכולים. אז מה ההבדל? שאצלנו, תודה לאל, עוד לא היה שום רצח. בעצם, גם אוכלים אצלנו קצת פחות טוב.
למרות כל הקאסט המרשים, הזכייה היחידה באוסקר הייתה על התסריט. לדעתי, בין הסיבות לפרס עמדה "היכולת הפנומנלית לדלג בין עלילות לסיפורים ולשזור בין כולם מבלי שהצופה יצליח לעקוב כראוי לפחות עד השליש האחרון של הסרט". ואולי סתם רצו לפרגן איכשהו לאלטמן, אבל את זה יכלו לעשות גם בסרט אחר שלו. ואם כבר פרגון, אני הייתי נותנת אותו לאנשי התלבושות והתפאורה.
אז לראות או לא לראות? לראות, אבל עם המון סבלנות. וגם לבדוק בשבילי את הטריוויה מ-IMDB: בכל הסרט אין אף סצנה שבה לא מופיע משרת כלשהו.
"פארק גוספורד" (Gosford Park), בריטניה-ארה"ב 2001. 137 דקות. במאי: רוברט אלטמן. שחקנים: מגי סמית, מייקל גמבון, קלייב אואן, ריאן פליפה, הלן מירן, אמילי ווטסון, אלן בייטס
בבלוג זה
בכל הבלוגים
