אין דבר מבאס יותר מלקום בחמש בבוקר, לצפות בטקס האוסקר ה-80, לגלות שפנלופה קרוז ושמלתה המכוערת מכריזות על האוסטרים כזוכים בפרס הסרט הזר הטוב ביותר, להמשיך עד הסוף המר – ארץ קשוחה, לפחות לא נגמר בדם – ואז להיות כל כך עמוסים בעבודה שאין בכלל זמן לשחרר על זה פוסט זיכרונות.
האם מישהו בכלל זוכר כעת, שלישי בבוקר, שלפני יומיים עוד היתה תקווה שישראל "תעשה את זה", מפני שהשנה אנחנו חוגגים 60 שנה למדינה וכדאי להיות נחמדים אלינו? האם, בדילוג קליל לנושא אחר, מישהו זוכר שמלה אחת יוצאת דופן שעוררה מחשבה? מי שידע להגיד מריאן קוטיאר, וגם ידע שהיא משחקת את אדית פיאף, וגם שהיא נראתה כמו בת הים הקטנה והכסופה – סחתיין עליו.
אנשים שהם לא ממש מתעשיית הקולנוע ושהצליחו להתפלח לטקס בשנה מסוימת (למשל יאיר לפיד במהדורת החדשות של אולפן שישי, כן, הוא עוד שם), אוהבים לומר שזה עסק נורא משעמם. אני דווקא נהנית מאוד, בעיקר מפני שזו הזדמנות בעיניי לראות את השחקנים כמו שהם. לא על המסך הגדול, אחרי עריכה וסאונד, אלא על הבמה החשופה. בלי טייק טו, בלי אפשרות לתקן, מתבלבלים ופולטים הערות בנוסח "I can do it", כמו שקרה לקמרון דיאז.
נכון שאפשר לראות את השחקנים הללו כהם-עצמם בטוק שואוז אמריקניים למיניהם, או בסטודיו למשחק בערוץ 8 (מט דיימון, אגב, מתגלה כבחור מצחיק. תודו שלא חשבתם את זה עליו). אבל איכשהו, באוסקר, בגלל כל החשיבות העצמית והאולם והשמלות, זה יוצא יותר מעניין - או יותר עלוב, כמו במקרה של מרטין סקורסזה, שנראה כמו סתם אדם נמוך שמגיש איזה פרס.
אגב, מבין הסרטים שראיתי רק מעטים היו מועמדים השנה, בקטגוריות שונות: מייקל קלייטון, בעמק האלה, בופור, סה טו. כלומר, זה לא שהיו לי מי יודע מה פייבוריטים. אבל לפחות עכשיו אני יודעת במה כדאי לצפות בשבועות הקרובים, וגם יש לי משפט פתיחה לכל ארוחה: "דניאל דיי לואיס, ששוב לקח אוסקר? הוא הורס!".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
