הנושא החם של היום מדבר על צמצום חגיגות 60 שנה למדינה, והעברת הכסף לחברה ולרווחה. לכאורה רעיון מאוד מתחשב, סולידרי, על דברים כאלה קוראים לנו עם סגולה ואור לגויים. אבל למעשה, דבילי ברמות.
60 שנה, זה כלום זמן. אומרים ש-60 זה בכלל ה-40 החדש. גם כשחושבים על זה במובן עצמאות של מדינה, זה נראה ממש קצת. כולה 60 שנה! אפילו מאה שנה אנחנו לא נמצאים כאן. דקה וחצי, בקושי. אבל כמה ארוכה היתה הדקה וחצי הזו. אוהו. כמה דרעק שאנחנו אכלנו בדרך, וכמה קורבנות שאנחנו הקרבנו. כמה סבלנו, כמה דאגנו, כמה רעדנו.
ועכשיו מה, נוותר על חגיגות היומולדת? ועוד בשביל מה? מילא אם היו אומרים שהכסף הולך לשדרות ואשקלון, מילא אם היו מוותרים על עשר שעות טיסה חודשיות של מטוסי קרב, לא משנה מאיזה צד לוקחים את זה, היה אפשר להשיג כסף בדרכים יותר הגיוניות, ולא על חשבון החגיגות.
כי הרי תכלס, החגיגות לא בשבילנו. החגיגות הן בשביל העולם. שיראו שאנחנו קיימים, שיתמכו בנו, שיבואו לבקר ושיביאו את המדיה חד איתם. שנגיע לחדשות בנסיבות הכי חיוביות שיש, שיפארו אותנו, שישימו לב לקיומנו. לא משנה מה, העיקר שנחגוג ושנקבל פוקוס חיובי עם הרבה רייטינג.
מי בדיוק יעריך את זה שוויתרנו על חגיגות לטובת רווחה? מי יכין על זה כתבה? ערוץ נידח באיים רחוקים? כל הזדמנות שיש לנו לשווק את עצמנו בצורה חיובית, צריך לנצל אותה. בינתיים, נראה שאנחנו בכיוון הנכון - סלבריטאים רבים, כמו גם ראשי מדינות (האם ניקולא סרקוזי יביא את קרלה ברוני? יש למה לצפות!), הבטיחו את השתתפותם. כדאי לנו לשמוח על כך, לא לארגן עצומות נגד. האפקט המצטבר עוד ישתלם לנו בכל החזיתות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
