באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"רמזור", שני 22:20, ערוץ 2

הצפייה בסדרה החדשה של אדיר מילר עשתה לי בעיקר דבר אחד: געגועים ל"הפוך". אחר כך בא הדה ז'וו המטריד ל"קומדי סטור", ואז הטיק של "מסודרים" או של "מתי נתנשק", לא החלטתי, ואז שמתי לב שדדה הרשג"ד הוא בכרך מ"המקום", כלומר השחקן אולי שטמברג (עשיתי דוקטורט כדי לגלות את שמו, ממש השחקן הנעלם), כלומר שוב מישהו שנצפה בשני ערוצים בו-זמנית ובשני המקרים הוא מושא הסקס של בחורות שוות. מזל שבמקום אחד הוא מתגלה כגיי, כדי שבכל זאת תהיה דיפרנציאציה.

הרעיון מאחורי הרמזור הוא גבר אחד נשוי עם ילדה (אדום, ליאור כלפון), גבר אחד בזוגיות (כתום, מילר) וגבר אחד שמתפרפר עם מי שבא ואיך שבא לו, גם אם זה כולל חיתולים למבוגרים (ירוק, ניר לוי). בינתיים עוד אין מספיק חומרים לעלילה, זה רק הפרק הראשון, אבל הבעיה האמיתית היא שאמורה להיות פה קומדיה, ועוד אין מספיק חיוכים. שלא לומר צחוקים.

אבל הצרות מתחילות עוד קודם, לפני הצחוקים: הדיאלוגים פשוט לא אמינים. אף עיתונאי לא מדבר עם מקורות שלו וקורא להם א', ג' או ד', וזה גם לא מצחיק. אף אחת לא אומרת שלוש פעמים "דדה הרשג"ד", בחורות נוהגות להשתמש בשם פרטי של בחור או בכינוי כלשהו שהמציאו לו. גם הרעיון לדחוף לדדה מילים כמו תיסלם ומשחקי רביעיות של כדורגל שנות השמונים – קצת מוגזם. מזל שאדיר מילר השקיע בדמות של עצמו – עם מדריך הריקודים של "אגרוף, אגרוף, זיקוק" ו"פרדי אני רואה אותך, אתה עושה אלפקה. אני רוצה גמל" בהחלט יש פוטנציאל.

מילר הוא בחור טוב, אחד כזה שלא נעים לרדת עליו, כי הוא בסך הכול רוצה לשמח כמה שיותר אנשים. ובכן, בקשת האמינו לו אז כנראה שהוא באמת שימח אותם, אבל הצופים יצטרכו לתת עוד צ'אנס או שניים לפני שהם יבינו מה עבר על אבי ניר ופקודיו.

מילה אחת טובה לסיכום: חבר כלבה וחבר דיבורית – יש דבר כזה. איבחן מדויק, מילר.

חיבול במילה הטובה: גם את זה אפשר היה לעשות את זה הרבה יותר מצחיק.