באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

אלופים של החיים, חמישי 21:00, ערוץ 2

אין לי ספק שיאשימו את אלון גל, האיש שמוביל את "אלופים של החיים", בכל מיני האשמות. שהוא מנצל ילדים כדי לבנות את עצמו ואת השם שלו, שהכל אצלו הופך לרייטינג, שהוא חושב קודם כל על מה שמצטלם וטוב לרייטינג ורק אחר כך על מה שטוב לילדים שאיתם הוא עובד.

לא אכפת לי שיגידו את כל זה, מפני שאם הוא מצליח לשנות את החיים של 12 בנים ובנות מכפר הנוער מאיר שפייה, ונותן תקווה לעוד אלפי בני נוער שצופים בהם – הוא עשה את שלו. לא משנה אם מועצת הרשות השנייה תכיר בזה כסוגה עלית או כריאליטי להמונים, טוב שהתוכנית הזו נמצאת על המסך.

אני לא מכירה אף אחד מהילדים הללו (סימה שטרית דווקא נראתה לי מוכרת אבל בלי סיבה), אבל הייתי מרותקת לכל מה שקרה להם. התרגשתי מהאומץ לעמוד מול כולם ולדבר על עצמך בשיא הכנות – משהו שהרבה מהציניים על הספה לא מסוגלים לעשות. בני הנוער של היום מודעים לכל דבר יותר מאי פעם, ואם הם הסכימו לעבור תהליך נפשי מול מצלמה, זו החלטה אמיצה. לא פחות אמיצה ממה שהציניים עם הכסף עושים על הספה של הפסיכולוג.

קראתי באיזשהו מקום שהעובדה שאבי, החבר האתיופי של סימה שגם משתתף בניסוי האנושי הזה, ביקר בבית הוריה כל כך מהר מתחילת התוכנית, אחרי שכביכול הוא לא רצה לעשות זאת זמן רב - לא באמת יכולה להיזקף לזכות אלון גל. ואני שואלת, זה באמת משנה לזכות מי זה נזקף? לא יותר חשוב שהם חצו איזה גשר, ושאולי עוד הרבה גשרים ייחצו עכשיו?

לא, זה לא מבט תמים, וזו לא תמיכה בניסויים בבני אדם. זו פשוט גישה שאומרת שיש חיים מחוץ לבועה, שגם מי שלא גדל בתנאים הכי טובים יכול להצליח, שבוודאי אפשר להגיע רחוק גם אתה גר רחוק מתל אביב. ובכלל, מבחינה טלוויזיונית: לא תאמינו עד כמה נושאים מחוץ למיינסטרים מעניינים הרבה אנשים. בעיקר האנשים שלא הייתם חושבים שזה באמת יעניין אותם. אז נכון, "אלופים של החיים" מעט פופוליסטית, אבל בדרך היא עושה את העבודה. וזה מה שחשוב.