באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"הדוור", באחד מערוצי הסרטים הקרוב לביתכם

לא משנה כמה פעמים ראיתם אותו, תמיד נחמד לחזור לסרט "הדוור". תמימות ושירה מתערבבות זו בזו באיטליה של שנת 1952, ועל שתיהן משקיף מבחוץ ומבפנים בו-זמנית המשורר הצ'יליאני הגולה פבלו נרודה. מלבדו מככבים במרכז העלילה סיציליה, הדוור מריו רופולו, ואחייניתה של בעלת הפאב הזקנה, ביאטריצ'ה. כמו בכל סרט איטלקי טוב (אוקיי, לא כל. אבל רוב) יש הרבה משפטים משעשעים, ואת רובם מספקת הגברת הזקנה:

* "כשזה מגיע למיטה, לא משנה אם הגבר הוא משורר, כומר או קומוניסט"

* "הרגליים מלאות מיקרובים, והפה מלא כשפים"

* "עם המטאפורות שלו הוא חימם אותה כמו תנור"

* "השירים לא שייכים למי שכתב אותם, אלא למי שזקוק להם" (הציטוט האהוב עליי)

* "ביאטריצ'ה פה עכשיו, אבל בעוד עשרים שנה היא תהיה מכוערת כמו כל האחרות"

* "אם נרודה לא מאמין באלוהים, למה שאלוהים יאמין בנרודה? איזה מין עד זה? (לחתונה)"

* "הציפור שאוכלת עפה" (נרודה נהנה מחברת בני הכפר, ואז חזר לצ'ילה ונעלם)

החלק העצוב הוא כמובן שהכוכב הראשי (הדוור), הבמאי המשותף וגם הכותב, מסימו טרוסי, סבל מבעיות לב ודחה ניתוח כדי להשלים את הצילומים. יום אחרי שהם הסתיימו, הוא חטף התקף לב ומת. המסכן לא זכה לראות את הסרט שלו זוכה באוסקר על הפסקול (ומועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, ולא הזר!), בבפטא כסרט הזר הטוב ביותר ובעוד שלל פרסים. בני משפחתו אולי יתנחמו בעובדה שיצר את אחד הסרטים האהובים ברחבי העולם כולו.

אם כבר ראיתם את הסרט ובא לכם להיזכר בקטע מלא קסם, היכנסו לכאן.

"הדוור" (Il postino), איטליה 1994. 108 דקות. במאי: מייקל רדפורד. שחקנים: פיליפ נוארה (נפטר בנובמבר 2006), מסימו טרוסי, מריה גרציה קוצ'ינוטה