באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"אחינו בכינו", שלישי 21:00, ערוץ 10

הרבה סרטים והרבה דמעות מביא עמו כל יום זיכרון לחללי צה"ל, בעיקר – כך נדמה לי – מפני שהם מתו כל כך צעירים. סיפור מתערבב בתמונת חייל, פרצופים מחייכים קפואים בפרצופים בוכים בקול. אחרי כמה שעות כבר אי אפשר לזכור מי זה מי, ומה אמרה האימא ומה אמר האבא ואיך הגיבו האחים והאחיות. מה שבטוח, כולם היו מלאים בעצב.

בתוך כל זה בלט אתמול סרט אחד, "אחינו בכינו", ורק בגלל ששלמה ארצי – רק השבוע הוא הוכתר כזמר האהוב ביותר - היה זה שהוביל אותו. ארצי נפגש עם אבי, אביו של עמר אל-קבץ ועם נזי, אביו של ענאן קדור. כאב של אבא, הוא הסביר, זה משהו אחר.

מאז מותו של עמר, אבי הוא בעלים של אולם שמחות ואירועים. פרדוקס. נזי הוא אדריכל נוף, אבל אצל ארצי בבית (כנראה עין הוד) הוא רק שתל כמה עצים, מיני בוסתן. חשבנו לבנות כאן ספסל לזכר ענאן, מספר ארצי, זה עוד לא קרה. אחר כך הוא מספק תובנה, כאילו לא קשורה, לא ממש שייכת לסרט היפה הזה, אבל עדיין נכונה: הדרוזים הם בחצר האחורית של החברה הישראלית בחיים, ובחצר הקדמית כשזה מגיע למוות. מזכיר לי שיר של יהונתן גפן שמסתיים במילים "כי בלי הדובון ובלי העוזי, כולם ראו כמה שהוא דרוזי".

בסרט, שביים ירון שילון, יש גם ראיונות ומפגשים עם בני המשפחה ועם החברים. ארצי מוביל את כולם. בדרך כלל הוא נראה אדם מרוחק, כאן הוא לגמרי נגיש, אמיתי. ומה עוד אפשר להיות, כשאתה מדבר עם אבות שכולים, או עם חברים שנוסעים לדרום אמריקה עם חבר על הכתף, שמטפסים לפסגת הר בלי שיהיה מישהו שידחוף אותם פיזית למעלה, או יגיד להם "קצת קשה, אז נשברים?".

ולחשוב שהסרט הזה מביא רק שני סיפורים, והסרטים האחרים, כמה עוד הם יכולים להביא? אולי עשירית, במקרה הטוב, מכל הצער המלווה תמיד את קיומה של מדינת ישראל.