באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"דיוקן", חמישי 21:40, ערוץ 1

בערוץ עם הפרומואים הכי מושקעים מבחינה אמנותית ויצירתית, ועם כמה מהתוכניות הכי משעממות בהתאמה, יש לפעמים גם כמה דברים ששווה להציץ בהם. בשנה האחרונה אפשר היה למצוא בערוץ 1 את התוכנית המצוינת של טל ברמן "אוצרים את המדינה", כבר כמה שנים טובות יש שם את "שום, פלפל ושמן זית", כל שבת אחה"צ משודרת סדרת הטיולים המעולה של לונלי פלנט, ואם מתאמצים אפשר למצוא עוד דברים. למשל: "דיוקן", שמנחה אלדד זיו.

הרעיון של התוכנית – פורמט מועתק מה-BBC הבריטי, איך לא - הוא לקחת שלושה ציירים, לתת להם חמש שעות עם שחקן או איש טלוויזיה, ולראות כיצד הם מבינים אותו ומציירים אותו. לאחר מכן יש להם שבועיים לעבוד בבית על הציור, ואז כולם נפגשים שוב במוזיאון תל אביב, והמודל בוחר את הציור הכי מוצלח בעיניו ולוקח אותו הביתה.

אתמול היו הציירים חגית שחל (נראית אישה מעניינת), צביקה לחמן (נראה קצת מתנשא) ואלון אוחנה (צעיר, נחמד, עוד נשמע עליו. אולי). שלושתם היו צריכים לצייר את הדיוקן של יגאל שילון, שאסור היה לו לראות שום שלב בעבודה, ולכן נעזר בהערות של זיו על הציורים. כשזיו שאל אותו אם לשבת על הכיסא מול הציירים זו מדיטציה, הוא השיב שזה אגו טריפ. מצד שני, אחרי חמש שעות אמר שלא יתחשק לו לעשות את זה שוב.

לזיו יש משפטים כמו "המודל, הנייר והעיפרון - השילוש הקדוש", או "ציירים הם כמו רופאים, רואים את מה שאחרים לא רואים". לציירים, לעומת זאת, יש תלונות על כך ששילון שומר על פאסון, ושחל סיפקה הסבר למה לא תצייר אותו עם חיוך, כמו שרצה: בניגוד לצילום, היא הסבירה, בציור אם אתה מסתכל על דיוקן מחייך לאורך שנים, מתחשק לך לתת לו בוקס. האמת? אף פעם לא חשבתי על כך. מצד שני, גם אף פעם לא רציתי שיציירו אותי. לא ציירי הרחוב, ולא ציירים ממש. ובכל זאת, אחרי התוכנית הזו, חשבתי שיהיה מעניין להצטייר אצל שחל – שאגב גם שילון אהב את הציור שלה יותר מכולם.

אז לא, לא פתחתי שיגעון גדלות בעקבות הצפייה בדיוקן, אבל כל העניין בהחלט עורר בי מחשבה. והרי זה מה שהשידור הציבורי רוצה שיקרה, לא? הנה, הצליח להם.