באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

לקראת שידור: "תולדות הרוק", ראשון 22:00, יס דוקו

באופן כללי אני מאמינה שמוזיקה צריך לשמוע, לא לדבר. כלומר נוסטלגיה זה יופי, אבל האופן שבו איזה גיטריסט הביא את הריף, והשיטות של המפיק להוציא איזה סאונד, תמיד יהיו פחות מעניינים מהשירים עצמם. ובכל זאת החלטתי לתת צ'אנס ל"תולדות הרוק", סדרה בת שבעה פרקים מבית ה-BBC. עשיתי זאת לבד, אבל הייתי שמחה לראות את הסדרה הזו עם לא ול"ס. היה יכול להיות מעניין עם שני אלה.

החיים, כלומר חיי הרוק, מתחילים על פי ה-BBC ב-1965. הפרק הראשון, למרבה הצער, מתחיל בבלוז, סגנון מוזיקלי שאני לא מחבבת בלשון המעטה. אבל אין מה לעשות, מהבלוז צמח הרוק, כך הגיעו לעולם האבנים המתגלגלות, אריק קלפטון ואחרים. "זה תמיד היה גבר והגיטרה שלו מול כל העולם", מחדד קלפטון בקטע ארכיוני.

האמת היא שזה קצת מוזר לחשוב ששירים מצוינים כמו Girl you really got me now של הקינקס, או satisfaction של הרולינג סטונס, הם בני ארבעים פלוס. מי היה מאמין שהם ישתמרו כל כך מצוין, שישמיעו אותם ברדיו גם היום. מה היה להם שם? את הפרשנות לתקופה ולמוזיקה מעניק רוג'ר דלטרי, סולן ה-Who - אותו אחד ששר "אני רוצה למות לפני שאזדקן" (בשיר מיי ג'נריישן, שהפך לשם הפרק), ולא כל כך הצליח לו. והוא אפילו התבגר יפה, כך שמזל וכו'.

דלטרי הוא הראשון להודות שהבריטים שפרצו עבורו את הדרך לאמריקה היו The Animals, עם השיר "בית השמש העולה" על בית זונות ידוע לשמצה בניו אורלינס. אומנם שם לא התלהבו מהשיר, אבל בכל מקום אחר כן. אחר כך, לאחרים, כבר היה הרבה יותר קל (אני בדיוק שומעת עכשיו את קולדפליי הבריטית, בבקשה לא לנחור בבוז).

זה השלב שבו עוברים לדבר קצת על בוב דילן, יהודי מבית טוב ומחבר השיר like a rolling stone ללמדנו מה היו שאיפותיו. אחר כך מגיע המשפט הסתום "בוב דילן פרש מהעולם אחרי תאונת אופנוע מסתורית ב-1966". סליחה, מה זה פרש מהעולם? אם זו סדרה לתולדות הרוק שאמורה ללמד משהו את הדורות הבאים, אולי לא כדאי לגרום להם לחשוב שהוא מת? נכון שיש שמחלקים את הקריירה שלו ללפני ואחרי התאונה, אבל היה כדאי להבהיר את זה.

עוד עסק לא ברור בסדרה הזו, שאמורה להיות סדרת חובה לחובבי רוק, הוא היעדרם של הזמרים הרלבנטיים. כלומר נכון שחלקם כבר לא איתנו, אבל מה עם אלה שכן? למשל דילן וקלפטון? במקום זה אנחנו מקבלים רצף של נגנים, מפיקים ועיתונאי רוק שנשפכים על אנשים אחרים, משל היינו בספיישל ערוץ E!. מזל שיש קית ריצ'רדס אחד לאיזון, אבל למה לא להביא גם את מיק ג'אגר? הוא דווקא הזדקן בחן, בניגוד לכל האלטע זכנים שכנראה מתחבאים בבית, מפחדים שנראה איך הם היום, מעדיפים להיזכר כמו אגדות רוק בנות 27.

היה אפשר לחשוב שככל שיתקדמו בשנים יהיו יותר מרואיינים מעניינים, אבל זה לא ממש קורה – לא באופן אחיד, בכל אופן. האמת, מה שהסדרה הזו באמת עשתה לי זה חשק לדלג אל הניינטיז, אל נירוונה ו-REM. אני מניחה שאוהבי רוק אחרים ירצו לדלג לפחות לתקופה אחת או שתיים אחרות, קו ישיר אל הפסקול האישי שלהם. וזה בסדר גמור – כל עוד הם מוכנים לשמוע הרצאות על שירים, ופחות את השירים עצמם.

תולדות הרוק, קורס חדש. מבחן ועבודת הגשה בסוף הסמסטר. נשמע מגניב, לא?

בקטנה: אם כבר תלונות, אז למה תרגמו את ה-Who לה"הו", במקום ל"המי"?  ולמה במקום סינגל השתמשו במונח חד-שיר?