באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"מצעד שירי האהבה של שנות ה-80", ראשון 22:00, ערוץ הוט בידור ישראלי

עזבו אתכם מהחגיגה היוונית המזויפת של "כוכב נולד", מהקשקושים של רותם כהן וממה שליבי עשה ל"עיניים שלי" של פוליקר, ובואו איתי לדבר האמיתי: שירי האהבה הישראלים של שנות ה-80. אומנם לא מדליקים כמו אלה של בריטניה, ולא מגרדים שום דבר מהדוד סם, אבל כמה נוסטלגיה שהם מביאים איתם – את זה קשה לנצח.

כי מי עוד יכול לשיר "אלף נשיקות" כמו יהורם גאון? (לא, לא סקעת). ומי ייסע בעקבות האהבה כמו ורדינה כהן, או עדיף מזה, כמו דני רובס? תנו לי לעניין אתכם בעוד סיפור קטן על אהבה, בחליפת פוטר עם קפוצ'ון ונעליים של גלי. מסיבת כיתה ביום שישי, אתם כבר מדמיינים את זה?

אצלנו, אגב, לא ממש שמעו את "ים של דמעות". אולי רק הערסים הכבדים. עברו הרבה שנים, אולי רק בסוף הניינטיז, עד שיכולתי להקשיב לזוהר ארגוב וגם ליהנות. איחור קצת פחות נוראי, רק בתחילת הניינטיז, היה לי עם השירים "יש אי שם" ו"כלים שלובים". אלה לא שירים לגיל 12, עם כל הכבוד.

אבל בואו לא נדקדק בשנים: מי עוד שר כל כך יפה כמו החברים של נטשה את "נאמר כבר הכל"? כמה רגש ארקדי דוכין הביא לתוך השיר, שלוש וחצי דקות עם יותר אמת פנימית מאשר רוב מתמודדי כוכבי נולד גם יחד. אבל הנוסטלגיה החזקה ביותר שלי היא דווקא מהשיר "זה לא אני" של דני רובס, שאומנם הוא שיר אהבה מגבר לאישה, אבל בהחלט הקדשתי אותו (בלב) לנער שאהבתי: "אם לא אני מי תאהב אותך עד לדמעות, אם לא מי אני מי תימס בתוכך, אם לא אני מה יזרום בדמך מי ירתח בדמי, אם לא אני אז מי" (באמת מעניין איפה הוא היום).

הלאה: אומנם אני מעולפת על הביצוע של לירון לב ל"נבראתי לך", אבל אין ספק ששלמה ארצי היה ראשון וגם כתב את המילים, ולא תאמינו הוא אפילו מתראיין על זה (בשבוע הבא הוא בכוכב נולד, איזו הצטרפות מקרים!): "זה שיר על אהבות אסורות, מישהו התהפנט ממישהי והוא חייב ללכת אליה… הגיטרות בשיר נתנו מתח נורא חזק… רוב הכותבים שאני מכיר לא היו במקום של החוויה שהם כותבים עליה, וטוב שכך… 'אני נבראתי לך' זה for ever, מנצח כל זמן".

אגב, "בוא" של ריטה הוא גם מהזן המנצח, רק חבל שהיא ורמי נפרדו. זה גם קצת מעקר את הבחירה ב"שבועה", השיר המחורבן של שניהם, כראוי למקום השני. כלומר אני זוכרת איך שמעתי אותו בטייפ קסטות בחדר של האחים שלי, זה לא שהוא נעלם מההיסטוריה הפרטית שלי, אבל אני חושבת שכבר אז הדואט הזה לא נראה לי מי יודע מה.

אבל למה להקדים את המאוחר, קודם יש לנו את המקום החמישי ואת "אתה לי ארץ" של ירדנה ארזי, שנכתב במיוחד לכבוד יום העצמאות של 1983. אתם יכולים לחשוב שזה שיר ארכאי ומיושן, אבל זה הרגע לגלות לכם משמעויות נסתרות: זה שיר חרמני מאישה לגבר. כשהיא שרה "אך שורשיך כבר בתוך תוכי", היא מתכוונת לזה. וכשהיא אומרת לו "בוא נגלה ביחד את הארץ", לא בטוח שהיא רוצה לצאת מגבולות המיטה. וזה לא אני אמרתי, זו ירדנה עצמה ומי שכתבו לה את השיר.

מכאן והלאה מצב האהבה בישראל הולך ומידרדר, ממש כמו התרבות שלנו: במקום הרביעי "שבתות וחגים" (יהודית רביץ), בשלישי "מקיץ אל החלום" (גלי עטרי), ובראשון "אוהבת אותך, עוזבת אותך" (דפנה ארמוני). מה אני אגיד לכם, כמעט פסטיבל שירי דיכאון. אבל מה, זה הפסטיבל שלנו, אלה השירים שלנו, ולי היתה חצי שעה הרבה יותר כייפית מכל טריפונס שלא תביאו לי. איך היה אצלכם?