באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

טקס פתיחת אולימפיאדת בייג'ין, שישי החל מ-14:30, ערוץ 1

שעת צהרים של יום שישי. אני מחזיקה ביד ספל עם כתב סיני, יבוא אישי מצ'יינה טאון ניו יורק, מתיישבת מול המסך. תכף יתחיל טקס פתיחת האולימפיאדה, אבל בינתיים תקלות טכניות. לא שומעים את המגישה. לא משנה, ממילא אין לה שום דבר חשוב להגיד. דברי החוכמה נמצאים אצל אורן נהרי. זה עומד להיות מרשים מדי, הוא מזהיר. העוצמה הכלכלית של סין תבוא לידי ביטוי גם כאן. משהו במסה של המשתתפים (50 אלף, שלא נדע), ההשקעה הכספית, הטכנולוגיה והרובוטיקה עלול להרתיע.

וזה אכן מה שקורה, בשמונה דקות לשמונה, בשמיני לשמיני אלפיים ושמונה. מספר עצום של מתופפים על תופי פו, שמוצבים על אורגני אורות תוצרת סין. פם פם פם, והם נעמדים בדום מתוח תוצרת משמעת קפדנית. מדהים אבל גם קצת מפחיד. מה קורה מחר למי שזז מילימטר היום?

האורות מרצדים, האורות כבים, הספירה לאחור מתחילה, הזיקוקים יוצאים לדרך והם עוד ישובו פעם אחר פעם (זה לא מוסיף לזיהום האוויר?). מתחילים בריקוד ושירה רבי משתתפים שיחד מציגים עוצמה אדירה של מדינה אדירה. מתחשק לומר שיש בזה משהו פשיסטי, אבל אנחנו בלב הקומוניזם. אז אסתפק בציון העובדה שמדובר במשהו מהמם, במובן הבסיסי של המילה. כך גם כאשר מגיעים ה"לוחמים" הסינים במלוא הדרם, לבושם וקרקושם. זה חזק, זה עוצמתי, זה לא אנושי.

הלא כשהקוביות המלבניות, שבראשן אותיות סיניות, עלו וירדו, האם לא חשבתם לעצמכם: כמה זמן לקחת לתכנת את זה? מי בנה את תוכנת המחשב שמפעילה פה את הכל? נכון שמזוויות מסוימות זה נראה כאילו למטה יש אנשים, אבל זה לא יכול להיות, נכון? כי רגע, אם אני עושה pause (הקלטתי חלקים נבחרים מהטקס) וסופרת קוביות, ומכפילה, יוצא לי יותר מאלף. זה הגיוני שיהיו שם יותר מאלף אנשים? כן, זה הגיוני. הנה הם יוצאים ומנופפים בחיוכים שלא ברור עד כמה הם אמיתיים ועד כמה מאולצים כמו הצחוקים שינפקו הרקדנים הבאים. לא אנושי, כבר אמרתי.

אבל לא רק פסאדה יש פה, אלא גם הקשרים היסטוריים וגיאוגרפיים, דרך המשי וכל זה. אז עכשיו תור הלבושים בכחול, מחזיקי המשוטים הצהובים שעליהם מודפסות ספינות צבעוניות מרהיבות. אני כבר רואה לאן אנחנו הולכים - דה נבר אנדינג סטורי, הגרסה הסינית. הצופים נחלקים לבעלי הסבלנות ולאלו שחסרים אותה. אלה שמתפעמים מהמסורת הסינית, ואלו שמעדיפים את המערב. אלה שבודקים את הטיקט, ואלה שחושבים על טיבט. אלו שיכולים לשמוע את הקול של אורי לוי, ואלה שלא. אלה שיודעים להתעלם ממה שצריך, ואלה שמתקשים.

כשמתעלמים, אפשר להתלהב מהתלבושות, הקישוטים, הצבעוניות, הדרקונים, בגדי הקיסר, הציורים העתיקים, מהרקדנית, מהוידיאו ארט, מהמעגל האדיר של הגברים בלבן שמוכיחים דיוק וחוזק מהם, מצילומי העל של תנועות הלחימה המרשימות, מהכיפה שיוצאת מלמטה, ועליה רקדנים שמאתגרים את כוח הכבידה.

כשלא מתעלמים, שמים לב שלא הכל דופק כמו שעון שוויצרי אלא לפעמים מדובר בחיקוי סיני זול שמפשל, שהילדה בת החמש לא ממש מנגנת על הפסנתר, שלסינים יש מוזיקה מאוד מרדימה בשביל שישי בצהרים, שמעירים אותנו עם תנועות לחימה, שהזמרים על הכיפה ממש משעממים, ושגם אורן נהרי יכול לפלוט שטויות – למשל ההצעה להקים לתחייה את הביטלס באולימפיאדת לונדון ב-2012, "כי אחרת שום דבר לא ישתווה למה שרואים כאן".

האמת? יותר טוב שלא ישתווה. עם כל הכבוד לעוצמה הרי שמדובר בלא יותר ממשמעת כפויה. מרהיב על המסך, עצוב בחיים. ועכשיו 17 ימי משחקים מצפים לנו, בתקווה שילהיבו לא פחות מהערב-אחר צהרים הזה.

בקטנה:

המשלחת הישראלית – 43 ספורטאים, עשרה מחזיקים מצלמות, שניים לועסים מסטיק, אחד נושא את הדגל. נראה אם וכמה יביאו מדליה.

תקלות – היו רק שתיים משמעותיות, אחת מהן לא בטקס. ביחס לערוץ 1, הישג טכני כביר.

חסויות – אחת מהן היתה של "נתניה, בירת הספורט של ישראל". רק אלוהים ומרים פיירברג יודעים איך זה קרה.

אורי לוי – עם הצופים הסליחה.

אורן נהרי – זה הפיצוי שארגנו לכם.