באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

צ'רלי וחצי, באחד מערוצי הסרטים

בשבוע שעבר נפלתי על הסצנה שבה פלורה פלפורה קוראת בקפה לששון.

אתמול בערב זו היתה הסצנה שבה צ'רלי מסיע את גברת גילה וצ'ייקובסקי למסעדה בבית אמריקה.

לא משנה על איזו סצנה נופלים ב"צ'רלי וחצי", תמיד החיוך נמצא שם. הסרט הזה כבר בן 34 שנים, ועדיין מצליח לעשות את העבודה. בורקס או לא, זה מצחיק. תמיד אפשר למצור ברחוב אנשים שיגידו "מי מתעסק, זה מיקו" או "מה רוצה התולעת? מחפשת חכה"), והם לא בהכרח יהיו ערסים.

אח, מיקו. איזה ילד גאון. כמעט כמו אלטמן הקטן של "מציצים", רק מכיוון אחר (אגב בשני הסרטים מרדכי בן זאב הוא הבעלים של מסעדת הפועלים – אלטמן הגדול הוא ארליך). בכל מקרה, יש פה עסק עם קאלט. לפני חמש שנים טסתי לאמסטרדם עם מטוס ארקיע. מאחוריי שלושה צעירים שטסו כנראה פעם ראשונה, היו מאוכזבים מאיכות המטוס. "מה זה", אמר אחד מהם בקול רם, "זה המטוס של מיקו". וכמובן שכולם חייכו. "צ'רלי וחצי" הוא חלק מההווי הישראלי, ואי אפשר לקחת את זה ממנו.

נכון, סצנת הביצים דוחה, וסגנון הדיבור קצת מעושה, אבל פערים בין עניים לעשירים עדיין יש, והישראליות עדיין מנסה להתנהל בין אשכנזים למזרחים. אפרופו ישראליות, בוויקיפדיה כתוב שחלקו הראשון של הסרט צולם בחודשים שקדמו למלחמת יום כיפור, כלומר עד לסצנה שבה גדליה דורך על הרגל של צ'רלי במרכז המסחרי. הסיבה: שחקני ומפיקי הסרט גויסו למלחמה, איש איש ביחידתו, כך שההמשך צולם רק כמה חודשים אחר כך.

בין אם זה נכון או לא, לבריטים יש את צ'רלי והשוקולדה, לנו יש את צ'רלי והביציאדה. במקום לעקם את האף, כדאי פשוט להתמסר. ומי שיש לו בעיה, שילך לשחק גולף.

* עוד ציטוטים, פה.

צ'רלי וחצי, ישראל 1974. 96 דקות. במאי: בועז דוידזון. שחקנים: יהודה ברקן, זאב רווח, אריה אליאס, עדנה פלידל, גאולה נוני, טוביה צפיר, מרדכי בן זאב, דוד שושן