באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"לטרף נולד", ראשון 21:00, ערוץ 10

אולי הייתי צריכה לראות את תוכנית העירום של אביעד קיסוס, אבל אני העדפתי את הגנו, האריות והנמרים של מוטי קירשנבאום. אותו קול ואותה אינטונציה מאז ימי ערוץ 1, וכן, אולי שנינו אלטעזכנים במובן מסוים, אבל זה המובן הטוב. אחרי הכול, אנשים שיודעים להעריך את הקסם של הטבע הפראי באפריקה הם האנשים שאני רוצה להקשיב להם.

פעם זה היה אחרת. פעם, מזמן, בגיל 18, לקח למשפחה הרבה זמן לשכנע אותי להצטרף אל הסוואנה והסווהילית. אבל מאז שהסכמתי אני שבויה, ומי כמוני מבינה את המעמד הרעוע לו זכה הגנו (Gnu) – הרי תוך יומיים בספארי לא היינו מוכנים להתפשר על פחות מאריות ונמרים. גם קירשנבאום לא – עובדה שהם מככבים לפחות בחצי מהסרט שהיה אמור להיות מוקדש ל-2 מיליון מכוערים שאף אחד לא סובל.

כשהם נולדים הם עוד חמודים, אבל אחר כך הגנו נראים כמו יצורים שהורכבו מחלקי חילוף של מגרשי גרוטאות, כפי שהסביר אחד המרואיינים. ולמרות שהם כאלה קקמייקות, מתברר שהם להיט בטבע – הנמרים רודפים אחריהם בלילה, התנים ביום, התנינים בזמן הנדידה ואילו הנשרים מעדיפים את השלייה של הרך הנולד. רק הזברות מסתדרות איתם, וגם זה מתוך אינטרס ואולי קצת רחמים.

כל החבורה הזו מתגוררת באזור ארושה בטנזניה, לא רחוק מהקילימנג'רו. ורק כדי בשביל התזכורת: הגנו לא לבד. האימפלה למשל היא הדליקטס של הנמר, התן שחור הגב הוא הטרמפיסט. דרווין קבע שהחזק ישרוד, מזכיר קירשנבאום, אבל מי אמר שלחלש אסור להיות עצוב. החלש הוא גם הגנו, וגם האימפלה, וגם הצופה שמצטער על כל חיה שנטרפת (או שאולי זו רק אני?).

כדי לא להתמכר לצער אנחנו מקבלים את פונדי, מכונאית בסווהילית, על שם חיבתה לגלגלי מכוניות. בסוף היא אכן מפגינה את החיבה, אבל קודמות לזה שעות של ציפייה שתרד מהעץ. היא, כמו בת משפחת חתולים אמיתית, מצפצפת. עצמאית בשטח, עושה מה שבא לה. היא הרי לא פוליטיקאית או פליטת ריאליטי שצריכה את אהדת הציבור.

בתחילת הסרט ירון לונדון שואל את קירשנבאום ממה הוא בורח, והוא משיב לו "ממך". בסוף הסרט הוא מצלם שני אריות זקנים שצעירים אילצו אותם לעזוב את משפחותיהם. פקחי השמורה זורקים להם מדי פעם אוכל מתחת לאיזה שיח, גם כדי שלא יקחו להם אותו וגם מחמת הבושה. אולי עוד יתנו להם תוכנית טלוויזיה, הוא מסכם כאילו בציניות אבל למעשה אומר – אני עדיין אריה. האמת, צודק.