באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

מה קורה? הכל שמונה

"להיות איתך אבי נמני, א' 21:00, ערוץ 10

אבי נמני הוא מספר 8 הנצחי של מכבי תל אביב בכדורגל. נצחי זה אומר מהיום שהוא עלה מהנוער לבוגרים, אי שם בגיל 17, ועד לעונה האחרונה כשהוא כבר בן 36. הרגעים על המגרש מוגדרים "רגשי אושר שאין להם תחליף". הוא מביא את האושר לאוהדים, והם מעניקים בחזרה.

אין הרבה שחקני כדורגל שמצליחים לעניין אותי, או את יוצרי הסרטים הדוקומנטריים. רובם היו צריכים לשחק כמה עונות בחו"ל לפני שהקדישו להם שעה - רביבו, ברקוביץ', בניון, אפילו בן סהר. נמני, לעומת זאת, שיחק כל החיים שלו בארץ, והוא גם עשה את זה בקבוצה אחת, מכבי ת"א, מלבד שתי עונות בבית"ר ירושלים. ובכל זאת קיבל סרט. למה? כי הוא אחד המותגים הכי חזקים של הכדורגל הישראלי.

מה הפך את נמני למותג, זה לא כל כך ברור אפילו אחרי צפייה בסרט. נכון, יש לו מנהיגות על המגרש והוא יודע להבקיע שערים. הוא קר רוח בחיים וגם על הדשא, אבל עם לב חם ואוהב שגורם לו לטייל בכל הארץ – בר מצוות, בריתות וגם בתי חולים. נשמה אדירה, שעושה טוב לכל כך הרבה אנשים. אבל זה רק מראה על גדולתו כבן אדם, לא הופך אותו למותג.

על כוחו של המותג, שכאמור עוד לא ברור איך נבנה, ניתן ללמוד מפרשת הפרידה והחזרה של נמני למכבי. לוני הרציקוביץ' ידע בזמנו, וגם נמני ידע אגב, שלמציאות שבה רק אלף אוהדים מגיעים למגרש יש פתרון אחד ויחיד: להחזיר את נמני לקבוצה. בעצם הנוכחות שלו, הוא מוכר מנויים. ולא רק מוכר, אלא כמו שהגדיר זאת, "מונע תוהו ובוהו". אין מה לומר, הטבלה לא משקרת וגם לא לוח התוצאות: אבי נמני 8, לוני-קלינגר-דריקס 0 (במקור: מכבי פ"ת).

אז בסדר, הוא מכיר כמה עבריינים. הוא מכיר גם את אולמרט ואת ביבי, זה אומר שיעמידו אותו לחקירה כמוהם? כמובן שלא, והנה אני שמחה לסנגר עליו למרות שהוא לא שיחק לא בספרד ולא באנגליה (דגדג לכתוב אירופה, מחווה למזרחי). לא תתפסו אותי צועקת, אבל בלב אין לי שום בעיה להגיד: אבי נמני נשמה. והסרט של אביעד פוהורליס הוכיח את זה מצוין.

אין אהבות נורמליות

שיחת נפש, א' 23:00, הוט בידור ישראלי

מה מותר הפסיכואנליטיקאי על העיתונאי בתוכנית ראיונות אחד על אחד, אם הוא אינו מציע טיפול פסיכולוגי וגם אינו יכול לצלול עם המרואיין שלו עד הסוף, כי בכל זאת המצלמות עובדות?

על אף שאני מחבבת את פרופ' יורם יובל, התשובה אינה ברורה וחדה. נכון, הוא מביא איתו ידע מקצועי וגם יודע לשאול, וכביכול מותר לו להניח הנחות לגבי אנשים מפני שהן מבוססות ידע ולא אינטואיציה. אבל בסופו של דבר, "שיחת נפש", שבה התארחה שרה אנג'ל, הביאה מעט מדי גילויים ועוררה מעט מדי מחשבות.

ושלא תבינו לא נכון: אנג'ל מרתקת אותי כבר שנים, ואני מצליחה להזדהות איתה במובנים מסוימים; ומיובל הצלחתי לקחת תובנה אחת שאני רוצה לבחון ("בנות מפחדות ממה שיקרה להן, בנים מפחדים ממה שהם יעשו"). אבל מאחורי ההו-הה של יחסי הציבור מסתתרת עוד תוכנית המושתתת על דבר אחד בלבד – נכונותו של המרואיין לחשוף את עצמו.

אנג'ל, למשל, הגיעה עם שק של משפטים מוכנים. לדוגמה: שנים הזדהתה עם הגברים שמתעסקים בלמה ולא באיך, ורק בכלא גילתה את הנשיות שלה. בכלל היא מרגישה סוג של אנדרוגינוס, אישה עם אישיות של גבר, "וזו הכי קללה שיש... ככה גדלתי, ככה אני, וזה קשה - אני מודה". אולי קשה, אבל מדוקלם יותר מדי בקור רוח מכדי לגעת בלב.

"טיפול" בלי הורים אי אפשר, אז יובל מביא אותם אל השולחן, ומהם עוברים לקשר הסימביוטי עם הבת של אנג'ל. יובל מנסה לחבר בין זה לבין הפשע, אבל הקישור לא מדויק למציאות. את הדיוק, כשהוא כבר מגיע, מקבלים מכיוונה של אנג'ל: "אף פעם לא היתה לי אהבה נורמלית", היא אומרת, "בכוונה בחרתי בבלתי אפשרי. די התישו אותי כל מערכות היחסים האלה, עכשיו אני במצב האידיאלי בשבילי – בלי זוגיות". זה השלב שבו היא קצת נפרדת מהסיסמאות והמשפטים המוכנים, ונפתחת לקו מחשבה מעניין. למרבה הצער, זה גם השלב שבו מסתיימת התוכנית, כמה מטופש. אחרי הכל הפוטנציאל אדיר, חבל שהביצוע קצת פחות.