באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"אנשים מרתקים", שבת 22:30, BBC Prime

לא מזמן אמרה לי מישהי ש-BBC Prime זה בעצם כמו ערוץ 33 בישראל: זה בסדר שהוא שם, אבל הוא לא באמת מעניין אף אחד. אני לא לגמרי מסכימה עם האבחנה הזו. אחרי הכל, מדובר בערוץ שהוציא מתוכו כמה פורמטים שזכו לחיקוי בולט בערוץ 2, שהבולטים מביניהם היו המהפך וכוכב נולד. אומנם היה גם חיקוי לReady Steady Cook המעולה, אבל הוא היה כל כך עלוב - והסליחה עם רותם אבוהב - שהוא עף צ'יק צ'ק מהמסך.

אבל אתמול, כשהתיישבתי לראות את הרצועה הביוגרפית "אנשים מרתקים", שהפרק הנוכחי שלה הוקדש ללואי אמסטרונג, לא יכולתי שלא להסכים עם האבחנה. נכון, לאמסטרונג מגיע מקום של כבוד, והוא בהחלט ראוי  לכך שיגדירו תקליט שלו כתנ"ך של הג'ז, אבל יש גבול לתשבחות שאפשר לתת בלי אף מבט אובייקטיבי. מה גם, שהתוצאה מאוד מייגעת.

אמסטרונג, למי שלא יודע, גדל בשכונת עוני בניו אורלינס, והתחיל לעבוד כבר בגיל חמש. מהר מאוד גילו שלילד יש כישרון, ובגיל 17 הוא כבר הופיע על במות. מאוחר יותר הוא הופיע גם בשיקגו ובניו יורק, ועם השנים הפך לשגריר של רצון טוב מעבר לים. למעשה, הוא היה אחד השחורים המצליחים הבודדים באומה שהסתירה את גזענותה. תקרית ליטל רוק, ארקנסו, שבה חמישה ילדים שחורים לא הורשו להיכנס לבית ספר, הובילה אותו להאשמות כבדות מעל גבי העיתונות, שכוונו גם כלפי הנשיאות.

מבחינה זו, התוכנית עושה את העבודה: היא מציגה את השנים החשובות, האירועים החשובים והפסקול המתבקש, שנפתח והסתיים ב-what a wonderful world. אלא שעולמו המופלא של לואי ראוי למשהו קצת פחות רדום מזה, שיסביר למה דווקא הוא ולא ריי צ'רלס או בי בי קינג, שייתן ליהנות מהמוזיקה, ושבעיקר ייגמר הרבה יותר מהר.

"MyMusic Magazine", חמישי 21:00 ושישי 18:30, ערוץ 24

הדיווחים על לוח השידורים החדש של ערוץ 24 הצליחו לעבור לי מעל הראש. אומנם הבנתי שהתוכנית המצוינת של קוטנר "מה נשמע" חוזרת, אבל בדיוק ביום שני שבו אני לא רואה בכלל את הבית, שלא לדבר על רואה טלוויזיה. הבנתי גם שקובי אוז מראיין אנשים שונים על פסקול חייהם, וקראתי ביקורת של רענן שקד שלפיה מדובר ברדיו מצולם. ואפילו ראיתי תמונות של יובל שרף במדורי רכילות כאשר לשמה מוצמדות המילים "ערוץ 24". אבל שומדבר מזה לא הופנם אצלי.

והנה אתמול, בעודי מזפזפת, נפלתי על מהדורת MyMusic Magazine בהנחיית רן לוי - תוכנית שבועית שעושה כבוד למוזיקה הישראלית. מדובר בפורמט שמזכיר קצת את MTV וקצת את גיא פינס, והופך את "תוצרת הארץ" לארכאית ואת הביקורת החיובית שלי עליה למיושנת. הטענה היחידה שאני מצליחה לגבש נגד MyMusic Magazine נוגעת לשימוש בשם הלועזי. מה קרה, נגמרו המילים בעברית לערוץ שמתגאה בהיותו על טהרת שפת היהודים?

ואחרי ששחררתי קיטור, ומתוך אמונה שחוץ ממני צפו בתוכנית בערך 20 איש, הנה הסבר קצר מה יש שם. קודם כל, חדשות כלליות ומידע על הופעות. אחר כך ראיון של יובל שרף עם עידן רייכל בשדה התעופה החדש, רגע לפני הנסיעה להופעות בארה"ב, שחלקן בתמיכת משרד החוץ. כדי שלא ייצא אייטם ארוך מדי חוזרים לאולפן, ואז עוד כתבה, הפעם עם הדג נחש שחזרו מהופעות בארה"ב, נציגת מחלקת ההסברה במשרד החוץ, וסאבלימינל והצל שגם זכו לתמיכת המשרד והסבירו יפה למה הדג נחש לא עושים היפ הופ ציוני ויותר טוב למשרד החוץ שיתנער מהם, ובמקום זה ילך עם צמד השרירנים המקועקעים העצבניים שחולים על המגן דוד והתקווה. כתבה מצוינת, שבקלות היתה יכולה להשתלב באחד מאולפני שישי המשמימים של ערוצים 10 ו-2.

חוץ מזה, היה ראיון קצר בסלון של דניאל סלומון לכבוד הדיסק החדש, וציקי לאבין עשה שטויות עם שחר אבן צור בבית הספר לברמנים. אייטם מחופף כהלכה, שמתאים בדיוק לערוץ מוזיקה נישתי. הופ, חצי שעה מצוינת עברה לה במהירות. חבל רק שאחריה באה עונה שנייה של התוכנית האומללה "מת להיות" עם דידי הררי. אומנם אני שמחה שפבלו רוזנברג מצא לעצמו עוד פרנסה, אבל היי, אפילו הוא לא מאמין בקונספט.

תובנה אחת מאמא שלי:

"לא פלא שהרייטינג של 'חדר מלחמה' כל הזמן בירידה. אין שם אף דמות שאני יכולה להזדהות איתה, ואין שום מתח מפרק לפרק. לא נראה לי שאמשיך לראות אותה"

"ערב טוב עם גיא פינס", 22:45 א'-ה', ערוץ 3

לא משנה באיזה יום בשבוע מדובר, אם זו שנה מעוברת או רגילה, ואם בכל הערוצים משדרים דיווחי חדשות - בשעה 22:45, תמיד תמצאו בערוץ 3 את גיא פינס. לטוב ולרע, מדובר ביחידת שידור שמנותקת מהמציאות, ומציעה חצי שעה של רכילות ביצתית, מתובלת בקנאת חו"ל.

אלא שבמהלך עשר שנות התוכנית (פלוס מינוס), חלו שינויים במפת השידורים. הטלוויזיה שלנו הפכה לרב-ערוצית (...), ובין היתר, נחת פה גם ערוץ E! - אותו ערוץ שממנו נהג פינס לקנות חומרים בקצב. למזלם, במערכת של פינס התגברו על העניין די יפה, באמצעות הגדלת התקציב.

כך, למשל, נשלח בשבוע שעבר חיים אתגר לארה"ב, לכסות את טקס גלובוס הזהב. מה שפעם היה מסתכם בצ'ק ל-E! הפך היום לכמה צ'קים לכמה גורמים. כך גם החלה התקשרות עם הכתב יונתן ריגר, שמראיין את הסלבס בעבור פינס. אתמול זה היה ליאונרדו דיקפריו, שסרטו "הטייס" נהנה מ-11 מועמדויות לאוסקר. לטעמי השינוי הגדול ביותר היה הקמת חברת ההפקות של פינס, שמפיקה בעיקר את התוכנית, אבל זה קצת פחות מעניין את הצופים.

מה כן מעניין? ובכן, בהנחה שצופי התוכנית הם חובבי טראש [תועף איילת שני!], הרי שהמיונים ללהקת הליווי של צביקה פיק לקדם אירוויזיון - יו סי האו לואו קאן ווי גט - היו פנינה במונחים האלה. תצוגת האופנה וההתפרצויות של טובל'ה היו קצת מעייפות, אבל אייטם עם הראל מויאל, הרי זה שוס!

בקיצור, והרי זה כבר ברור, פינס אולי נמצא שם כל יום כל השנה, אבל הוא כבר הרבה פחות נחוץ. אם פעם הוא היה האופציה השלישית, היום הוא בקושי השביעית. מעצמת הבידור הולכת ומאבדת את מעמדה. אם פינס לא יתעשת מהר ויעבור לערוץ 2 (מצידי זה יכול להיות גם ערוץ 10, עד שיסתיים מכרז ערוץ 2 וכל הבלגן סביבו), אף אחד כבר לא יזמין אותו לטקס מסך הזהב, שלא לדבר על לזכות.