באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"אישי עם גיל ריבה", שני 22:32, ערוץ 3

כמו בימים הטובים ההם, מי זוכר מתי זה היה, כשערוץ 3 עוד היה ערוץ המשפחה והיו בו הרבה תוכניות ראויות לצפייה, כך אמורים להיות הימים האלה לאותו ערוץ: ימים שמחים שבהם לטלוויזיה הרב-ערוצית יש סיבה להתקיים. נכון, הפעם לא מפזרים סיכונים, ואלה אותן שלוש תוכניות ברצף כל ערב, אבל היי, השילוש הקדוש מורכב מהפקות מקור, משהו שלא הולך ברגל כבר הרבה זמן.

זה מתחיל ב-22:00 עם "בנות" המוצלחת, ממשיך לתוכניות הראיונות של גיל ריבה ומסתיים בתוכנית של גיא פינס - שאומנם משודרת במקור ב-19:30, אבל אני מוכנה להמר שאת עיקר הצופים שלה היא תעשה בלילה, כשיש לה כזו מקפצה מוצלחת.

כן, עכשיו זה ברור לי: בערבים גשומים של שעמום מחץ טלוויזיוני בזירת 2 ו-10, ערוץ 3 הוא האלטרנטיבה. הוא ולא אקסטרה הוט המתרוקן מנכסיו, שאפילו את "24" בחר לשדר במוצ"ש - מה שמבטיח שכמעט לעולם לא אראה פרק בזמן שידורו.

אבל בואו נחזור ל"אישי עם גיל ריבה": כמו יאיר לפיד-אסור להפסיד בזמנו, גם ריבה הולך על חצי שעה מול מרואיין אחד, שאמור לספר יותר ממה שהוא מספיק בשבע דקות  בגן עדן שמעניק לו ערוץ 2. התוכנית הראשונה היתה עם טלי פחימה, השנייה עם אוולין הגואל, ובשתיהן ריבה השתמש באותה מימיקת פנים ושפתיים שנועדה להטעות את האויב ומסבירה סוף-סוף איך כולם נופלים אצלו בפח: המרואיין פשוט לא יודע אם הבן אדם צוחק עליו או איתו או לא צוחק בכלל.

זירת ההתרחשות היא לוקיישן נעים לכאורה, "בית" עם אח מבוערת, אבל השולחן וספות הדיינר גורמים ועוד יגרמו לכל מרואיין שטיפה מודע לעצמו לשבת כל הזמן ישר ולהחזיק את הבטן, משמע לא להתרכז מספיק בראיון. בלי קשר, זה גם מצטלם ממש רע. כאילו יפה ומהודר, אבל זה לגמרי טראשי. אולי כמו שריבה היה רוצה שנחשוב עליו.

וכך, כשכל תשומת הלב מופנית למה שמסביב, קשה להקשיב באמת למרואיין, ובמקרה שלנו למרואיינת - שכאילו לא עשתה הרבה בחיים מלבד ברוריה פסקל, אבל כן יש לה סיפור חיים מעניין. למשל, שהיא ילדה בגיל 24, לא הרגישה שיש לה אינסטינקט אימהי, ופשוט מסרה את הילד לאביו. האב והבן נסעו לאמריקה, היא נשארה פה, ורק אחרי שנים נוצר הקשר המחודש. היום הילד בן 21, ונמצא בקשר טוב עם אחותו (רק מצד האם כמובן) בת השבע. לא זכור לי שמישהי בארץ (מוכרת) דיברה על נטישת ילד כל כך בגלוי. שאמרה "ויתרתי על עצמי, וויתרתי עליו".

קצת קודם לכן היא סיפרה שהלכה ללמוד משחק רק בגיל 34, לצד ילדים צעירים ויפים שבהם קנאה לא מעט. מה היתה ההרגשה, שואל ריבה, והיא עונה בגלוי "שאני מקנאה, אבל שזו לא סיבה לא להיות שם". זה היה רק אחרי פיק-אפ - אף מילה על הקטילה של הסדרה. לא מתאים לריבה. אולי הוא חשב שזה כבר בנאלי אבל בעיניי זה מתבקש - שהיא הרשתה לעצמה לומר "אני שחקנית". ולכן, היא אומרת, הסדרה עשתה בשבילה המון. גם בשבילנו הסדרה עשתה המון: הבנו שבר רפאלי לא שחקנית. גם על זה ריבה לא אומר מילה.

בסך הכל, אם עוצמים עיניים, יש פה פוטנציאל לא רע. לכן, אני מרשה לעצמי לגלוש לממלכת הקיטש, ולהגיש בקשה: אנא , ראיון עם יגאל בשן. תודה.

לפני הכל

לא ראיתי אף תוכנית של "היורש" ולכן גם הגמר לא ריתק אותי. כבחורה פרגמטית, לא ישבתי מרותקת למסך כדי לצפות באחיזות העיניים של שלושת הפיינליסטים. באחרון (סושרד) דווקא השתדלתי, אבל נדמה לי שהוא היה הפחות טוב מביניהם. אני והמזל שלי: דווקא הוא זכה בסוף. שמישהו יסביר לי למה.

 טלוויזיה

"כלבי אשמורת", באחד מערוצי הסרטים הקרובים לביתכם

בהיותי חולה ולא ממש פנויה לבילויים, חיפשתי סרט לצפות בו. ערוצי הסרטים הכזיבו כתמיד (בכבלים שומרים את התחמושת לערוץ האוסקר שייפתח בתחילת פברואר), ועל כן לא נותר לי אלא לבחור מבין הסרטים שהקלטתי בעבר ולא צפיתי בהם. למעשה הבחירה היתה בין "כלבי אשמורת" ל"מונסטר בול". אלה שיש להם יותר דם ופחות מוסר ניצחו.

מלבד איכות ההקלטה, שבשום אופן אינה קשורה לבמאי קוונטין טרנטינו, והעובדה שהקאסט לא כלל מספיק כוכבים, וזה כן קשור אליו, הכל היה בסדר גמור. אפילו בשלב מסוים נזכרתי באדישות שלפחות את סצנת האוזן המפורסמת כבר ראיתי בעבר. כן, ככה זה כשאני חולה: דם לא עושה עליי רושם.

וכמה דם שהיה שם. כמו החוק הראשון ב"מועדון קרב", גם כאן יש חוק שאומר שאסור לך להסגיר את השם האמיתי שלך. לא שם, לא מאיזו מדינה אתה, ולא שום פרטים אישיים. לכן מעתה והלאה יש לנו רק את מיסטר וייט (הארווי קייטל), מיסטר בלונד (מייקל מדסן), מיסטר אורנג' (טים רות'), מיסטר פינק (סטיב בושמי), מיסטר בראון (טרנטינו) ומיסטר בלו (אדוארד בנקר).

כל החבורה הזו יוצאת לאיזה שוד גדול בחנות יהלומים, שבדיוק הגיע אליה משלוח יהלומים מלוטשים מישראל. אנחנו לא רואים את השוד, רק שומעים מה היה שם כשלאט לאט כולם נאספים במחסן פרברי. הם מביאים איתם הרבה דם, אקדחים וחשדות שמישהו טמן מלכודת.

עוד הרבה לפני כן, בסצנת פתיחה, אפשר להבחין ביחסי הכוחות: כל החבורה יושבת ליד שולחן עגול באיזו מסעדה פשוטה, ומתווכחת על השאלה למה התכוונה מדונה כשהיא שרה את "כמו בתולה". בלונד לוקח לג'ו הבוס הגדול את הפנקס שלו, אורנג' שותק, השאר מפתחים תיאוריות עם כמה דברים היא הזדיינה קודם. כאילו הוויכוח הזה לבדו לא מחזיק סצנה שלמה, מאפשר טרנטינו לפינק להרביץ נאום מדוע לא צריך לתת טיפ מלצריות. כמובן שהוא משתפן ברגע שג'ו אומר לו להשאיר טיפ. וזה הופך את כל הסצנה למשהו שכנראה מלמדים באוניברסיטה, כי מאז היו כמה חיקויים.

אולי בגלל אותה סצנה, ההצהרה של פינק שהוא המקצוען היחיד במחסן נשמעת קצת פתטית. מצד שני, זה עבד לו (קצה הספוילר, לשלושת האנשים שלא ראו את הסרט לפניי). הוא הרי לא היה מוציא מפיו, כמו בראון, את המידע שהשם שלו זה בעצם לארי. אז מה אם אורנג' עומד למות, זו סיבה לגלות? ואם הוא יחיה בסוף, חס וחלילה, הה? הופה, הנה בלונד הגיע, האדון שדפק כדורים ללא הבחנה והרס את הכל בגלל הכבוד שלו. הוא אומר שנחכה לנייס גיי אדי (כריס פן). אז נחכה, מה יש.

בינתיים, יש איזו סצנת פלאשבק שמספרת לנו איך בלונד גוייס למשימה, ושהשם שלו הוא בעצם ויק וגה - סצנה שיש לכל אחד מחמשת המופלאים. פינק, למשל, הוא פרדי נונדייק (זו רק אני, או שלשם המשפחה יש קשר לכך שהם מכנים אותו הומו?). האם עכשיו אנחנו מרגישים יותר קרובים אליהם? אכפת לנו אם הם ימותו?

לא, למה שיהיה לנו אכפת. פושעים שהורגים את עצמם, מה יותר הצלחה למשטרה מזה. חבל שעם האברג'ילים והאלפרונים זה לא עובד ככה.

החלק שלא הבנתי: למה כל הזמן מדברים על חמישה פושעים, אם יש ששה צבעים?

ההפסד של טרנטינו: הוא לא לקח את ג'ורג' קלוני לתפקיד מיסטר וויט. אם כי מדסן עשה עבודה לא רעה בכלל.

"כלבי אשמורת" (Reservoir Dogs), ארה"ב 1992. 99 דקות. במאי: קוונטין טרנטינו. שחקנים: הארווי קייטל, טים רות', סטיב בושמי, כריס פן, מייקל מאדסן.