באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"ריטה מדברת על הכול", שלישי 21:00, ערוץ 2

לא ברור מי עומד מאחורי הדבר הזה עם ריטה, שאין לו הגדרה מקצועית מלבד "תוכנית". האם זה אבי ניר, מנכ"ל קשת בעל החושים המחודדים, שקרא את הכתבה ההיא בידיעות אחרונות, ואמר לעצמו: אנחנו ניתן לה את הבמה להגיב, ובתמורה נקבל את הרייטינג? האם כונסה לצורך העניין ישיבת הנהלה? ומי הטיל/הפיל את המשימה על יורם זק, מנהל המחלקה הדוקומנטרית?

השימוש בטרמינולוגיה הטיל/הפיל הוא מכוון: לזק יש מניות רבות, לחלקן קוראים "עשרת הדיברות", "מונית הכסף" ו"ארץ נהדרת". לא סביר שהוא היה עושה את "ריטה מדברת על הכול", תוכנית שלעתים נקראת גם "ריטה מא' ועד ת'", מרצונו החופשי המלא. בכל אופן, לא ככה.

אז מה היה לנו שם? ריטה מלהגת על המון דברים שלא התחברו לכדי אמירה אחת רציפה, מה גם שחלקם נאמרו באולפן מול המצלמה, חלקם מול קהל קטן בהופעת אולפן, וחלקם על הבמה אחרי ההופעה. הדרך היחידה להפוך את זה למשהו אכיל, כך נראה, היתה פתרון בית הספר הדבילי שרק נעמי שמר ז"ל היתה יכולה להיות מבסוטה ממנו - נושאים לפי אותיות.

בעודי מהרהרת בסוגיה "מה היה קורה אילו בן שני היה מביים את הסרט הזה", שמעתי את ריטה אומרת "אני מאוד מתרגשת. באמת". לא שציפיתי ממנה למשהו אחר. בכל זאת, ריטה. דרמטית, יבבנית, נמרחת. הקשבתי לייסורי הילדה הפרסייה, והאמת, היה לי קצת עצוב. גם בלי שהחלטתי אם זה משחק או שזה אמיתי. והאמת, גם כשהיא שרה את "שרה ברחובות" ("והלכתי ממך") היה לי עצוב בשבילה, אולי אפילו קצת יותר מדי.

אז איפה בכל זאת הבעיה? שבכל פעם שהגיע תורה של אות, נזרקו על המסך חמש מילים, ואיכשהו הסיפור של ריטה היה על המילה הכי פחות מעניינת. במקום בגידה קיבלנו בננות, במקום זיונים – זוגיות, במקום טמטום – טוב, במקום כסף – כרישים, במקום סקס או סוד – סוף. רק בע' ופ' הייתי מרוצה: עייפות, ופרידה. אולי אני צהובה, אבל כל הסרט הזה הוא ליקוק אחד ארוך, אז לפחות שנקבל קצת אקשן.

אז כן, קשה לריטה לדבר על זוגיות אחרי חצי שנה של פרידה. זו תקופה של אבל על אובדן משפחתיות ומסגרת. "הבן אדם הזה הוא הלב שלי, החיים שלי", היא אמרה על רמי, "חלק גדול ממנו נמצא בבנות שלי, במוזיקה שלי, בחיים שלי, אני לא יכולה להגיד 'אם תיפול שערה משערות ראשו', אבל אם יקרה לו משהו, אני אמות מזה". להגיד שבאתי על סיפוקי? לא. כי הצער של אחרים לא מספק אותי. אני בכלל התעניינתי בעובדות – מה קרה שם, ומה הוביל לפרידה.

אבל לא, ריטה בחרה את הבמה הכי נוחה והכי מפרגנת שאפשר, אז למה שהיא תספר מה היה באמת. מצד שני, אין לה בעיה להגיד ש"ללכת על בטוח זה משעמם". אז אני רוצה לשאול את ריטה: אם זה כל כך משעמם, למה בחרת ביורם זק ובקשת ולא בבן שני בערוץ 10? מה יש, פחדת שאולי בטעות נגלה עלייך משהו חדש? כי לבכות, יקירתי, אנחנו כבר יודעים שאת מסוגלת לזה. ומה שפיזרת לנו כאן, זה לא יותר מרמזים. כמו שם הדיסק החדש שלך. אבל אנחנו, אני, ציפיתי לקצת יותר. אז לא, זה לא סרט מוצלח שכדאי להתגאות בו. ולא משנה מה יגידו טבלאות הרייטינג.

"הסוחר מוונציה", ערוץ הוט גולד

סרטים המבוססים על יצירות של שייקספיר מזכירים לי יותר מדי את לימודיי במגמת הספרות בתיכון, וזאת למרות כל השנים הרבות שחלפו מאז. איכשהו נראה לי שצריך לעשות הפרדה: שייקספיר לתיכוניסטים, מודרניות למבוגרים. אבל מה, לא תמיד שואלים אותי. או ליתר דיוק, לפעמים אומרים לי "בואי תראי", ואני נטולת כוחות התנגדות. מה גם שאני מחבבת את אל פצ'ינו. וג'וזף פיינס הורס.

כך מצאתי את עצמי מול "הסוחר מוונציה", סרטו של מייקל רדפורד משנת 2004. באיחור זניח של כשלוש שנים התוודעתי לסוחר ששיגע את עיר התעלות, ותוך כדי חשבתי על הוט גולד שמשגעים אותי: פחות מדי סרטים טובים יש השנה, ובלי סיבה. הגיע הזמן להוציא את הסרטים הטובים מהמגירה, מספיק כבר סבלנו עם שמות תמוהים, ולהרביץ נוכחות קולנועית. למה בדיוק ממתינים? לטקס האוסקר?

בחזרה לסוחר: מי שכמוני נמנע משייקספיר עד עכשיו, למעל המלט ומקבת ההכרחיים, ישמח לגלות שאפילו שהעיבוד לא מודרני, התוצאה מוצלחת. העלילה, המתרחשת בסוף המאה ה-16, קושרת בין שני חובבי ממון, המרגישים רחוקים זה מזה כמרחק מזרח ממערב: מלווה כספים יהודי בשם שיילוק, ובעל עסקים נוצרי בשם אנטוניו, אשר נכסיו נעים באוניות במרחבי הגלובוס, והוא זקוק לכסף ממשי. בעזרת הכסף הזה יצליח ידידו-אהובו בסאניו להגיע אל פורציה, יורשת צעירה ועשירה, להתחתן איתה ולהשיג לשניהם הון רב.

אלא שהעניינים מסתבכים, בסאניו ואנטוניו לא מצליחים להשיב את הכסף בזמן, ושיילוק מתגלה כנקמן מגעיל ברמות בל ייאמנו, כביכול בשם הצדק. רק בתחבולות ניתן יהיה להשיג צדק חדש, אבל האם יש בכלל תחבולות כאלה? ואם כבר תחבולות - עד כמה חזק ניחוח האנטישמיות הנודף מן המחזה ומן הסרט?

כן, העם היהודי יוצא כאן לא משהו בכלל. רודף בצע, ואחר כך גם חסר לב. רק אלוהים (לא משנה של איזה דת) ושייקספיר יודעים למה במקור הוגדר המחזה הזה כקומדיה. שום דבר פה לא באמת מצחיק. ובכל זאת יש הרגשה של סרט חובה. בשביל לא לשכוח שסרטים נגד יהודים לא הסתיימו עם "הפסיון של ישו", בשביל לעשות וי על יצירה שייקספירית (מוטב מאוחר וגו'), ובשביל לתהות על גבולות הצדק והחוק ומקומה של הדת בתוכם. האם גם בלי אלוהים, של כל הדתות, "הסוחר מוונציה" היה מצליח להעביר את המסר?

"הסוחר מוונציה" (The Merchant of Venice), ארה"ב 2004. 138 דקות. במאי: מייקל רדפורד. שחקנים: אל פאצ'ינו, ג'רמי איירונס, ג'וזף פיינס, צ'ארלי קוקס.

אומנם אני לא מחוברת ללוויין, אבל יש לי חיבה לסרטים של יס דוקו, לפחות אלה שאני מקבלת בדי.וי.די או רואה אצל חברה. כיוון שעדיין מדובר בלא יותר מ-20% מהתוכניות המעניינות המשודרות בערוץ, אני אשמח לפתוח את הבלוג לפוסטי אורח בחודש פברואר.

לשם כך אני מביאה כאן את רשימת התוכניות המעניינות (בעיניי) בלוח השידורים של הערוץ לחודש הקרוב. האמת? הרשימה היא גם בשביל פוסטים-אורחים וגם בשבילי: אם נראה לכם ששווה להתאמץ ולראות אחת מהן, תגידו.

בבקשה:

הנרגנים - הפרק האחרון

תאריך שידור: 3.2, יום א' ב-21:30

הנושא: הזדקנות. שם הפרק: "טרנטה, אבל מאחוריך".

העניין: ראיתי את שלושת הפרקים הראשונים וכתבתי עליהם כאן. מסקרן אותי איך זה מסתיים.

אור לבן, גשם שחור White Light, Black Rain

תאריך שידור: 5.2, יום ג' ב-22:00

הנושא: ב-6 וב-9 לאוגוסט, 1945, הנחית צבא ארה"ב שתי פצצות אטום על הירושימה ונגסקי אשר חיסלו 210,000 אזרחים והותירו פצועים ונפגעי קרינה רבים. במאי התעודה זוכה האוסקר, סטיבן אוקזאקי חזר ליפן בכדי לראיין את ניצולי הפצצה ב"אור לבן, גשם שחור", מהסרטים הבולטים של פסטיבל סאנדנס 2007.

העניין: הצד החי של ההיסטוריה.

"קייטנת ישו"

תאריך שידור: 20.2, יום ד' ב-19:00

הנושא: מבט מטלטל אל תעשיית קייטנות הדת האוונגליסטיות בארה"ב. היה מועמד לאוסקר בקטגוריית סרט התעודה הארוך הטוב ביותר.

העניין: הייתי מדריכה בקייטנה. סתם... שטיפת מוח היא נושא מרתק בעיניי.