באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

פעם הייתי, מקס מוביז (yes)

בערך בזמן שבו מתרחש הסרט "פעם הייתי", שנת 1968, לאימא שלי היתה סבתא בחיפה, והיא הייתה מגיעה לבקר אותה בחופשות הקיץ. רוב הסיכויים הם שנשארה על הכרמל, ולא הגיעה למטה לעיר התחתית, איפה שכל הסיפורים מתרחשים, שיש בית קולנוע שמפעילים שבעה גמדים, שיש דירות שמשחקים בהן קלפים ושדכן שאף אחד לא יודע איפה הוא גר ומה ההכנסות שלו, אלמוני שלא מפסיק לחלק כרטיסי ביקור.

אנשי העיר התחתית חיים לעצמם במין בועה נוחה שהם בנו להם. קרוב לאניות, כלומר קרוב לנתיב המילוט, חיים ניצולי השואה שמנסים לשכוח באמצעות סרטים ומשחקים וחיפושים אחרי אהבה. שלווה ממילא לא תהיה להם. ולמרות העליבות שבה הם חיים, לא החומרית אלא הנפשית, יש מי שמקנא בהם – הצבר האומלל והבודד שרואה בהם חבורה מגובשת, עוד חברה מגובשת, שלו אין שום סיכוי להיות חלק ממנה.

הסרט עמוס שחקנים טובים, אבל המשולש הרומנטי שמוביל אותו שייך ליענקלה ברייד השדכן (אדיר מילר. משפטי מפתח: "אהבה ממבט ראשון זה גירושים ממבט שני"; "אני מסדר לך לא מה אתה רוצה, אלא מה אתה צריך"), גברת קלרה (מיה דגן) ומאיר הספרן (דרור קרן). במקביל אליהם מתנהל המשולש הצעיר והמרדני – אריק ובני החנונים מהכרמל, ותמרה שמגיעה מאמריקה לחודש אחד, ומצליחה לעורר אותם רגשית, חברתית ומינית גם יחד.

החיבור בין שתי השלשות הוא דרך אריק, הבלש החובב, שעובד אצל יענקלה במעקבים תמורה 5 לירות לשעה (צריך לוודא שהשידוך הוא טוב, ולא נשוי) ואצל קלרה בניקיונות תמורות 6 לירות לשעה (יש הרבה לכלוך אחרי הקלפים). הוא זה שמניע את העלילה לכל אורכה, ועל כל הסתעפויותיה. אין דמות שלא קשורה אליו איכשהו. ובכל זאת, הוא מצליח לא להיות אחת משלוש הדמויות הראשיות – בחירה מעניינת של הבמאי, אבי נשר.

"פעם הייתי" הוא לא הסרט הטוב ביותר של נשר, אולי הפחות טוב שבסרטיו, בוודאי אלה של השנים האחרונות. יש בו יותר מדי חיתוכים גסים, וגם יותר מדי דמויות ש"מסתובבות". דווקא אלה שהייתי רוצה להיקשר אליהם – המשפחה העיראקית, ובמיוחד אלי יצפאן – מקבלים תפקיד ממש קטן. גם היחסים בין ההורים של אריק, הילד-המספר, לא ברורים מספיק. ולא הקשר בין משפחת בורשטיין למשפחת עבאדי. ולא החברות הטובה בין אריק לבני. אפשר עוד להמשיך עם זה, אבל אתם מבינים את העניין. תפסת מרובה, לא תפסת.

טריוויה: הסרט מבוסס על הספר "בשבילה גיבורים עפים". התקציב שלו מוערך על ידי IMDB ב-2.15 מיליון דולר.

טריוויה 2: שם המשפחה של יענקלה הוא ברייד, כלה באנגלית. בדיוק מה שאין לו, ושהוא עוזר לאחרים לחפש.

פעם הייתי, ישראל 2010. 112 דקות. במאי ותסריטאי: אבי נשר. שחקנים: אדיר מילר, מיה דגן, דרור קרן, דב נבון, אלי יצפאן, אייל שכטר, ירדן בר כוכבא, קובי פרג', יעל לבנטל, תובל שפיר, נטע פורת, תום גל, בת-אל פאפורה

האח הגדול יכול לעשות הכול

לאכול, לזלול, ללבוש בגד ים ולצלול

עמוק לתוך ההוט טאב בגינה

במקום שבו עמיר יושב, בפינה

טוחן את הראש לסיון המוח

והמסכנה רק רוצה לצרוח

אבל מהן הצרחות של סיון הקטנה

לעומת הבכי של ליהיא המסכנה

האח הגדול אולי מרחם על ילדי הגן

אך פחות מזה על ילדי בית הספר

ועל המבוגרים בבית לא ירחם עוד

לא משנה כמה עתי ירקוד

פרידה קוראת לו מענטש?

האח אמר שתפסיק לקשקש.

גבר עם קעקועים ומבט חודר

לא יכול לשבת על הגדר.

העם הרוס על הארוס

הגיע הזמן להיות האביר על הסוס

קח את ליהיא לעבר השקיעה

והמשיכו במעשיכם: תקיעה, שברים, תרועה.

מז'יק, לעומתם, ימשיך להיות מיובש

הגברת נופר לא מפסיקה להאכיל אותו קש.

סתום בלום שלא מבין איך משיגים נשים

ימשיך ככה, יהיו לו חיים קשים.

שלושה זוגות בבית האח

האהבה כאילו פורחת כל כך

אבל מתחת לאף ובלי ששמנו לב

פרידה ודנה עוד יהיו זוג אוהב

נותרו שלושה אבודים - אלעד, יואב וליעוז

התפקיד שלהם הוא להוריד את מינון הלקטוז

בינתיים לא קורה שום דבר

אבל לכו תדעו מה יביא המחר.

יום בהיר אחד, באחד מערוצי הסרטים

לפעמים כל מה שבחורה רוצה הוא סרט קיטש רומנטי שהיא טרם צפתה בו מעודה, אבל שעדיין יש בו לפחות שני שחקנים מוכרים. אם הסרט מתרחש בניו יורק זה בונוס, ואם יש סצנה ליד המזרקה המפורסמת שהיא כל כך אוהבת, בכלל היא מתמסרת. ממש כמו במקרה של "יום בהיר אחד".

באמת שאין שום דבר חשוב בסרט הזה, בכיכובם של ג'ורג' קלוני ומישל פייפר, מלבד הרבה גשם. הדבר הראשון שציינתי לעצמי לגביו הוא שממש מוזר לראות אותו בלי שיער מאפיר, ולגביה, היה ברור שהיא תמיד היתה ותמיד תהיה אישה יפה. להתייחס לדמויות שלהם ברצינות זה קצת מיותר, למרות שמאוד סקסי לקלוני לשחק עיתונאי סקופר שנלחם על המקום שלו במערכת של ה"דיילי ניוז" וחולם על פוליצר.

אין בסרט הזה סצנות סקס, ובקושי יש נשיקה. הכול מאוד מהוגן, הלא השניים – ג'ק ומלני, כך קוראים להם בסרט – מתעבים זה את זה, לכאורה. למעשה יש מתח מיני, אבל גם יש שני ילדים בני שש, אחד מהם מעצבן ואחת מהם קצת יותר בוגרת, מה שמבטיח ששום דבר מרגש או מעניין לא יקרה. רק דברים רומנטיים מהוגנים, ודברים חמודים כמו שייט על ההדסון (שהתפספס) או אימוץ גור חתולים בשם בוב (יש הרבה חתולים בסרט הזה, באופן חשוד ממש, ואף לא כלב). למה? כי ככה זה בסרט הוליוודי. ולא, זה שהאבא של הילד הוא המתופף של ברוס ספרינגסטין לא הפך את זה לחתרני או רוקיסטי או מגניב. כמובן שאם ספרינגסטין היה מופיע בסרט, זה כבר היה משהו אחר לגמרי.

בלי הבוס, הסרט הזה פשוט שייך לרשימת סרטי האהבה הרומנטיים לולנטיינ'ס דיי או לקוצי-מוצי דיי, שאותו ניתן לציין בכל תאריך נבחר על לוח השנה. מישהו כינה אותו "קומדיה רומנטית חמודה", ומישהו אחר בחר דווקא ב"קומדיה רומנטית צעקנית", אבל הזכיר שצריך לסלוח לקלוני כי זה אחד הסרטים הראשונים שלו בקולנוע אחרי תקופת er.

מי שעקב אחרי השחקן השרמנטי הזה לאורך השנים שחלפו מאז יודע שכמעט אף אחד מהשטיקים שלו לא השתנה, מקסימום הוא השתכלל קצת. מה שהיה טוב לקרול האתווי נשאר טוב גם בשבילנו, רק שהפעם במקום מגרש החנייה של בית החולים בשיקגו מככבים רוקפלר סנטר וגרנד סנטרל. ממש לא סיבה להתלונן.

"יום בהיר אחד " (one fine day), ארה"ב 1996. בימוי: מייקל הופמן. שחקנים: מישל פייפר, ג'ורג' קלוני, צ'רלס דרנינג (לו, העורך של ג'ק), שילה קלי (האימא. שיחקה גם ב"אבודים"), אמנדה פיט (סיליה, שמאוהבת בג'ק ומתחילה איתו. שנים לאחר מכן שיחקה עם קלוני בסרט סוריאנה)