כינוי:
מין: נקבה Google:
rav.aruzitפרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 1/2012
יש לנו פקקטע ארץ. אבל לפחות היא מצחיקה
ארץ נהדרת, שני 21:15, ערוץ 2
מישהו יודע איפה משיגים את "זז כמו נחמה, זז כמו נחמה, כמו זאאאאב, נחמה"? נראה לי אחלה צלצול לטלפון. כן, כן, זו עוד יציאה מבית "ארץ נהדרת", התוכנית לעולם לא נגמרת. עונה אחרי עונה אחרי עונה.
בשבוע שעבר, כשהחבורה חזרה למסך בפעם המי יודע כמה, ראיתי רק כמה קטעים וזה לא הצחיק אותי בכלל. הפעם ראיתי תוכנית שלמה, וחייב לומר – יצאתי מבסוטה. קודם כל, כי גילו שם אומץ מהזן ההולך ונעלם, והתעסקו גם בנושאים נפיצים כמו מנהל לשכת ראש הממשלה, נתן אשל, וההטרדות המיניות. ותוך כדי התייחסו גם להתנהגות הלא-קונבנציונלית של שרה נתניהו. אגב מי שגילם את אשל הוא טל פרידמן, שכבר יש לו ניסיון עם דמויות של דתיים ומתנחלים, וגם עם דמויות מטורפות. השילוב ביניהם מוציא ממנו את המיטב.
שנית, הם הצחיקו אותי כל כך הרבה פעמים לאורך התוכנית, מזמן לא חייכתי כל כך הרבה (חייבת לחזור לראות קומדיות). ואני שופכת פה את כל החיוביות הזו, למרות שסלדתי מההתייחסות המבזה לשואה (רבאק, אתם לא יכולים להיות מצחיקים בלי זה?).
זה התחיל עם סיון אביב, דמות סטייל סתיו שפיר. להגיד עליה שהיא לא ממוקדת זה אנדרסטייטמנט. אין לה מושג מה היא רוצה להגיד, ואין לה יכולת לומר שני משפטים ברצף, אבל העיקר שהיא מבסוטה מעצמה. אחר כך היא היתה צריכה לקחת את המירוץ לדירה מול איזה חרדי. כמובן שהוא ניצח אותה בהליכה. התגובה: זה לא פייר, אבל אני שירתי בצבא. תגובת הנגד: נו, אז את רגילה לחיות באוהל.
אחר כך סיון אביב נעלמה ובמקומה הגיע רני רהב בגרסת ירון ברלד, למרות שטל פרידמן יותר מתאים לזה. בכל אופן, הוא דוחה מדי לטעמי. מה שעובר ב"בובה של לילה", הרבה יותר בעייתי בפריים טיים של ערוץ 2. בכלל, נראה שיש לו טריק אחד בארסנל: ללבוש חולצה קצרה מדי, שמתחתיה מציצה הכרס האימתנית שלו ואז לקפוץ עם כל כובד משקלו. חלאס, זה מיצה את עצמו.
אהבתי את הטריק החדש, להציע כותרות חלופיות לכותרות הקיימות. דוגמה: למה לכתוב "4 האקרים סעודים פרצו לאתר הסינמטק" כשאפשר לכתוב "הוכפלה הכניסה לאתר הסינמטק". דוגמה נוספת: למה לכתוב "חרדים מבית שמש רגמו רת מכוניתה של תושבת העיר", כשאפשר לכתוב "לראשונה אישה דפקה את האוטו והיא לא אשמה". למה, למה תמיד שלילי?
זה המשיך ל"מעושרות" באולפן (רועי בר ניתן מצוין אבל שני כהן תמיד מאפילה על כולם), משם "פרויקט תגלית" בחוץ (לא מספיק מעניין), ואז אייל קיציס שלח אותנו ל"עוד הפסקת פרסומות", למרות שזו הייתה הראשונה (התכנון היה לעשות יותר ג'ובות?). לסיכום, מה שהתחלתי איתו – ראיון עם שני חברי אתניקס, תמיר קליסקי וזאב נחמה. בהחלט פייט נאה ללהקת אפליקציה, מנוחתה עדן.
אז מה אפשר לומר בשורה התחתונה? לא איבדו את זה החבר'ה. יש לנו פקקטע ארץ, ולכן תמיד יהיו להם חומרים. שרק ימשיכו לא לפחד. כלל.
יש לנו נתניה נהדרת: טקסט חדשותי של קיציס – בנתניה, אדם ניסה לשדוד סניף בנק בעזרת אקדח צעצוע. השוטרים עצרו את החשוד ומנעו את השוד, אחרי שזיהו שהוא היחיד בעיר שמסתובב עם אקדח צעצוע.
רייטינג: 39.1%. שזה אומר רייטינג מטורף כבר שלושה ימים ברציפות. מה שטמפרטורות נמוכות עושות לאנשים...
| |
האח הגדול, דה וויס הדיחה אותך!
האח הגדול – עונה רביעית, ראשון 21:00, ערוץ 2
איזו חבורת משוגעים, שכה יעזור לי האל. וכמה מוגבלים שכלית. וכמה כאלה שלא רואים ממטר ולא מקילומטר. אפילו איתם, הבחור העיוור, רואה יותר מהם. בעצם, למה אני אומרת "אפילו". הוא רואה יותר טוב מכולם. דוגמה: יאנה, ראש גדול על גוף דחליל.
בחיי, באף עונה עוד לא היה כזה מיקס של טיפשות (השולטים הם אלה שנשלחו לחדר הלבן. ידעו את מי לשלוח). תמיד המינון היה סביר, סביל. הפעם, אין לאן לברוח. אין למי להתחבר. גם כשמישהו כבר מנסה לצאת אינטליגנט, מפריעים לו. או שהוא מפריע לעצמו.
יש כבר שמות שנראים לי מעניינים. לצערי כולם מועמדים להדחה. אבל מילא, אני סומכת על הצופים שיעיפו את קים. נכון, לא יהיה מי שיצעק בקול רם, אבל ממילא מדובר בילד קטן שזקוק לחיבוק (הפרשנות של איתם). וכמו שפראיירים לא מתים הם רק מתחלפים, גם קרציות קולניות לא מתות, הן רק מודחות.
דווקא היתה משימה נחמדה – משימת מונופול, עם השקעות כספיות, חוש לעסקים וזה. אבל מה? בגלל המשימה גיליתי שסופי, שחשבתי שהיא נחמדה, היא סתם פוסטמה מאוהבת בעצמה ובכסף שלה. ואיך דפקו אותה בסוף... אחרי ששמרה על כל שקל, וצעקה שהיא באה לדפוק קופה על כולם, החבר'ה הלבנים הרסו לה את כל ההתכוונות ואת כל המשימה.
עכשיו השאלה היא למי אכפת מכל זה. האומנם עמישראל עדיין זקוק לריגושים מסוג "האח הגדול", או שהיו לנו השנה ריגושים בכמויות מטורפות? זו שאלה שאני שואלת את עצמי לפני ובמהלך כל ריאליטי, ואני חייבת לומר שאת רובם אני לא שורדת. לאף אחד מהם אני לא מתמכרת. ו"האח הגדול", שיש לה את הפוטנציאל הכי גדול, כבר לא עומדת במשימה.
כדי לזכות בתקציב מותרות, צריך להכניס כבר כעת עוד שלושה-ארבעה משתתפים. צריך לעשות קצת יותר רעש. צריך להעלות את הרמה האינטלקטואלית כדי לסחוב את כולם למעלה. כי אם הם ימשיכו ככה למטה, זה לא ייגמר טוב (מה שמזכיר לי שמצאתי את העתי של העונה הנוכחית).
החבר'ה של קשת ממש לא צריכים אותי בשביל עצות, אבל הם כן צריכים אותי ואתכם בשביל הרייטינג. בינתיים מי שמשתלטת על טבלאות הצפייה בשבועות האחרונים היא The Voice, של רשת. אם "האח הגדול" לא ייתן בוסט אחד רציני, הוא לעולם לא יגנוב את התהילה הזו, שפעם הייתה מנת חלקו הטבעית. ואם הוא לא יגנוב, זה יהיה הסוף. לא חבל?
בקטנה: שכשוכית??? באימא'שלכם, תחזירו את ההאט-טאב.
ציטוט של יעל, מתוך הסיכום היומי, שפורסם אתמול: "רגב צריך לחטוף נבוט בראש. ברכות". מישהו יכול לנדב פרשנות?
רייטינג: 40.9%. וואו! מקום ראשון בדירוג היומי, אך האם הנתון הזה יספיק לדירוג השבועי?
| |
חוק זה חוק
חוק התשוקה, באחד מערוצי הסרטים
ניסיון שני לכתוב על הסרט:
פדרו אלמודובר מרחם על ילדי הגן, אבל לא על המבוגרים. אלה תמיד יחיו בין הזוהר לאשפה, חיים תנודתיים, חיים סוערים, עם הרבה כאבי לב והרבה הצגות כדי להסתיר אותם. בכל רגע יכול לקרות משהו, בכל רגע מישהו יכול להיכנס לתוך החיים שלך, להכניס אליהם קוקאין או לצאת מהם. רכבת הרים רגשית, שרק ממנה יכול לצאת סרט גדול או משחק קורע לב על הבמה.
בחיים, אבל בחיים, לא הייתי רוצה להיות דמות של אלמודובר. בוודאי לא דמות ב"חוק התשוקה". לא במאי הומו שמאוהב בגברים שלא מאוהבים בו, או שמקבל אהבה מפסיכופתים. לא שחקנית שהיא קוקסינל שהעולם לא יודע להתמודד איתו אלא אם אתם קוראים לצלם פפרצי שמנסה לצלם מתחת לשמלה "התמודדות". לא רוצה להיות הנער הלא מאוהב שמחפש את עצמו, ובוודאי לא שואפת לחיים של פסיכופת. הדמות הנינוחה ביותר היא השוטר הוותיק, אבל הבן שלו עושה לו כאלה פדיחות, שהוא יכול לשכוח מהצלחתו המקצועית של "היורש".
25 שנה חלפו מאז ש"חוק התשוקה" יצא לאקרנים, ואלמלא החידושים הטכנולוגיים שהיו משנים טיפה את קצב העלילה, הוא יכול היה להיות רלבנטי גם היום. לפעמים אני חושבת על במאי שיעז ויביים את הגרסה הישראלית, אבל זה תמיד נראה מגוחך עוד בשלב הדמיון. עדיף להשאיר את אלמודובר לאלמודובר.
וחוץ מזה, עצוב איך שכרמן מאורה התבגרה מאז הסרט. מזל שיש אותו כדי להזכיר כמה מגניבה היא היתה פעם. שמה את פנלופה קרוז בכיס הקטן. ואנטוניו בנדרס - מי ידע שפעם היו לו בחירות אמיצות בקריירה. לולא הייתי רואה את הסרטים המוקדמים של אלמודובר, הייתי חושבת שהוא סתם האש-פפי של מלני גריפית.
כנראה שאני צריכה לחזור לתקופת סרטי שנות ה-80 שלי. הכל היה אז הרבה פחות מלוקק, והרבה יותר אמיתי. אמנם התלבשו אז מזעזע - וזה נכון לגבי כל הדמויות ב"חוק התשוקה" - אבל לפחות היה בשביל מה להתלבש.
ניסיון ראשון לכתוב על הסרט:
מי שמכיר את פדרו אלמודובר בעיקר משנות האלפיים, או בעיקר מהסרטים עם פנלופה קרוז, יכול לחשוב שהוא במאי ידידותי שלא מחפש להרגיז או להיות פרובוקטיבי מדי, אלא רק לגעת במיתרי הרגש. מכיוון שזה נכון לגבי רוב הצופים, אפשר לומר שחותמת הקונצנזוס כבר הוטבעה על אלמודובר, ושהוא זכה למעמד המחובק (למרות "חינוך רע" מ-2004).
אבל פעם, לפי 25 שנה בערך, הוא עשה בעיקר סרטים על גייז וקוקסינלים, והתעקש להציג את הצד האנושי שלהם בזמן שבסרטים אחרים לעגו להם. "חוק התשוקה" הוא הסרט המוקדם ביותר מבין סרטיו שראיתי – משנת 1987 – אבל ראיתי אותו אחרי שצפיתי בשמונה סרטים חדשים יותר (לצערי כתבתי פה רק על מעט מהם). במילים אחרות, אני צריכה לעשות סדר בראש כדי להתייחס באופן רציני להתפתחות הקולנועית שלו, אבל ברור לי שיש שתי תקופות עיקריות: סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-2000.
התקופה הראשונה כללה שיתוף פעולה הדוק עם כרמן מאורה ואנטוניו בנדרס. היא הייתה המוזה שלו, לבנדרס הוא נתן את צ'אנס חייו [למרות שלא היה מדובר בתפקידים קלים או במיינסטרים, ולכן – מהלך קריירה אמיץ מצד בנדרס). אבל אז ניתק הקשר. כנראה שכאשר יותר מדי כוחות טובים וחזקים נפגשים, הפיצוץ הוא בלתי נמנע. עברו כמעט 20 שנה עד שהתאפשר החיבור מחדש.
אבל מה היו שורשי החיבור? "חוק התשוקה" מציג משולש רומנטי בין גברים, שלא יכול היה להתקיים בלי טינה (מאורה), קוקסינל שלגמרי נראה כמו אישה. כלומר אישה קצת מוחצנת, ולא רק בגלל היות שחקנית. אחיה פבלו (אוסביו פונסלה) הוא במאי קולנוע נחשב (מתברר שהעיסוק בקולנוע היה אצל אלמודובר הרבה לפני "חיבוקים שבורים") – וגם הצלע הראשית במשולש. הוא מאוהב בבחור צעיר בשם חואן שאינו מחזיר לו אהבה כמו שהיה רוצה, ומבלי דעת מגלם את מושא תשוקותיו של אנטוניו בן ה-20. מהר מאוד הוא הופך מודע למצב, ונהנה ממנו.
אלא שכל אחד מהמאהבים של פבלו נוסע למקום אחר בספרד, והוא צריך להתמודד עם הדרישות שלהם מרחוק. ואז הקנאה נכנסת לפעולה, והכל מסתבך. בהתחלה, באמצע וגם אחרי יש לא מעט סקס - של גברים בלבד. טינה המסכנה לא מצליחה להשיג אהבה מאף אחד. בעצם, היא כבר מזמן לא מחפשת. מספיק לה לגדל את עדה הקטנה, הבת של עדה הגדולה שמסתובבת בעולם עם גברים למיניהם. יחד, הן מתפללות למריה הקדושה בפינת התפילה שבביתן.
פבלו, טינה ועדה הם כמו משפחה קטנה ונורמלית. אבל הם ממש לא - פבלו גיי לא מסופק, טינה קוקסינל שפפרצי מנסים לצלם אותו מתחת לחצאית, ועדה היא כאמור ילדה נטושה. אגב, היא גם מאוהבת בפבלו וגם מעריצה את טינה. וזו נקודת אור עבור שניהם, למרות שזה לא דבר שמקבל דגש בסרט. המגדלור נמצא במקום אחר לגמרי. וגם התשוקה, כמובן.
אצל אלמודובר לאף אחד אין חיים נורמלים, כי להיות נורמלי זה משעמם. הוא לוקח אנשים משולי החברה ומחבר אותם עם אנשי בוהמה, מוסיף קוקאין, שורה פה, שורה שם, צבעוניות חזקה, ועכשיו נראה מה יקרה. תנו לאסתטיקה להתחבר לשיגעון, והניצחון מובטח. ניצחון העלילה, זאת אומרת. הדמויות עצמן תמיד מפסידות.
את הפסקה האחרונה הייתי יכולה לכתוב על עוד כמה סרטים שלו. אבל בכל פעם היה צריך לקרוא אותה קצת אחרת. וזו הגדולה של הבמאי הספרדי הזה, שהכל אצלו נראה אמיתי ומוגזם באותה מידה.
חוק התשוקה (La ley del deseo), ספרד 1987. 102 דקות. במאי: פדרו אלמודובר. שחקנים: כרמן מאורה, אנטוניו בנדרס, אוסביו פונסלה, מיגל מולינה, רובי דה פלמה (מגישת הטלוויזיה שמראיינת את פבלו. מוכרת בעיקר מ "קיקה ")
סרטים של אלמודובר שעליהם כתבתי בבלוג:
1988 נשים על סף התמוטטות עצבים
2006 לחזור
2009 חיבוקים שבורים
| |
לדף הבא
דפים:
|