באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"פירמה - המושכים בחוטים", ראשון 22:45, ערוץ הבידור הישראלי

מי שקרא פה את הביקורת שלי על מבחר התוכניות של הערוץ הבידורי שהכבלים החליטו להעלות לאוויר, זוכר שהדבר היחיד שעניין אותי באמת זו "פירמה" - התוכנית על מאחורי הקלעים של התעשייה. אותי מעניין איך התקשורת עובדת, אלו השפעות יש לה, ומה אפשר ללמוד מהתקשורת האמריקנית או הבריטית, שעושות את זה הרבה פעמים יותר טוב מאתנו.

המרואיין של אתמול, אלכס גלעדי, הוא בדיוק האיש לתת את התשובות לשאלות הללו. ממקימי הטלוויזיה הישראלית, נשיא קשת בעברו ועכשיו גם בהווה, וסגן נשיא בכיר ברשת NBC האמריקנית. וזה בלי למנות את שלל התארים הספורטיביים שלו, ואת העובדה שהוא זה שקבע את היסודות לצילום תחרויות אתלטיקה בעולם כולו (שזה לא מעניין כמעט אף אחד חוץ מאח שלי. בעצם, כבר כל המשפחה שלנו בעסק. וגם נחמד לדעת שגלעדי עצמו מאוד אוהב אתלטיקה).

על כל פנים, גלעדי הוא כזכור האיש שהמציא את מסעודה משדרות ("וגם את אברמוביץ' מיבניאל, אבל את זה לא זוכרים", חשוב לו להדגיש), אותה דמות וירטואלית שאליה הטלוויזיה המסחרית צריכה לכוון. שנים זכרו לו את זה לרעה, אבל הוא עדיין מאמין: מה שנדרש מטלוויזיה מסחרית זה להגיע לקהל הרחב ביותר, ואין הצדקה אחרת לקיום שלה. הוא בהחלט צודק.

תוכניות טובות שעשו ועושות את זה, אליבא ד'גלעדי, הן "לונדון וקירשנבאום", "ארץ נהדרת", ו"רק בישראל". אף אחת, כמו שאתם שמים לב, לא מכוונת נמוך - אבל כן מצליחה להגיע לקהל רחב. כך שמסחריות זו גם לא מילה גסה.

ל"כוכב נולד" נחשף גלעדי רק העונה, וברור לו שסעדו זכה, ולא "הזמרת ההיא ומישה", פשוט מפני שהם בחרו שירים לא טובים. אבל הם לא בחרו לבד, ניסה לרמוז המנחה אביב לביא, צוות התוכנית עזר להם לבחור. אלכס הקשיב, ושתק. רק זה היה חסר לו, לצאת נגד הזכיינית שבראשה הוא עתיד לעמוד (התוכנית צולמה ערב מינויו לנשיא קשת). אבל בהחלט נקודה למניפולציה.

לדבריו, הוא עוקב אחרי הרייטינג הישראלי באמצעות האינטרנט. לא רק איזו תוכנית הובילה את הטבלה, אלא גם לאן הגיע נתח הצפייה בעקבות התפתחות הטלוויזיה הרב-ערוצית. ובכן, שום דבר לא השתנה. בקיץ רואים פחות, בחורף רואים יותר, וביום סערה ה-share יכול להגיע ל-78%. אבל למרות שרבים מרותקים למסך (לא אני!), לא עושים פה מספיק טלוויזיה טובה. אנחנו לא מהוקצעים ולא ממוקצעים, וגם שיטת ה"סמוך" לא עוזרת.

זו בעיה, אבל ערוץ 10 היה שמח אם היא היתה היחידה שלו. אצלם היו וישנן מיליון בעיות אחרות, החל ברגלוציה, דרך הניהול וכלה בלוח השידורים. אם היו נותנים לו להנהיג את הערוץ, גלעדי היה מרים אותו תוך שנה וחצי. דבר ראשון: לבטל את הסי.אנ.אנ.זציה של הערוץ, כי CNN זה ערוץ שמתקיים מדמי מנוי ורק 8%-12% מההכנסות שלו מגיעות מפרסומות, בניגוד לערוץ 10 כערוץ ברודקאסט מסחרי. דבר שני: לשדר בידור בפריים-טיים. כל הערוצים באמריקה, שמתחרים אחד בשני, כבר הבינו את זה מזמן. בבידור מתחרים עם בידור, לא עם אקטואליה.

לא נראה לי שמישהו בערוץ באמת מקשיב לו. אולי היו רוצים שם שהוא יבוא לנהל אותם, אבל זה כבר לא יקרה. בינתיים, אם הם שואלים אותי, צריך ללכת על הפקות מקור. לא של תוכניות אולפן, ולא של תוכניות דוקו, אלא של דרמות. "תיק סגור", ו"מעורב ירושלמי", ו"אהבה זה כואב" היו מהלכים נבונים שצריך לשחזר. בטוח שיש עוד המון יוצרים רעבים שרק מחכים שיתנו להם אוקיי לצלם.

אבל אני לא אלכס גלעדי, אז לי הם לא יקשיבו אפילו בכאילו. חבל. אבל לפחות הם לא יוכלו להגיד שלא היה מעניין (ואלכס ואני נגיד "אמרנו לכם!").

"רקוויאם לחלום", מתישהו בערוץ הוט סרטים

בפברואר כתבתי את זה:

"אתמול בערב התיישבתי לראות את 'רקוויאם לחלום'. מדובר בסרט על מציאות דפוקה, חלומות והסמים בדרך להגשמתם, שהקלטתי ממש מזמן. כלומר, כשהווידיאו שלי היה הופך אנשים לאדומים, הכתוביות היו קופצות, ומדי פעם שלג היה יורד על כולם. אבל מה, מדובר בסרט טוב, אז החלטתי לא להירתע. מקץ שעה בדיוק, קפץ המסך כולו למצב שלג, ואחרי שתי שניות הופיעה הקלטה אחרת מימי איכה. הלך הסרט.

נכון לעכשיו, אין לי אלא לחכות לתאריך העלום שבו יחליטו מי מהערוצים לשדר את הסרט שוב. אם מי מהקוראים מחזיק ברשותו ערוצים, השבוע (או איך שלא קוראים לזה עכשיו במעריב), עכבר העיר, רייטינג או פנאי פלוס, אני אשמח אם הוא יוכל לבדוק לי את זה. פשוט אין לי שום לוח שידורים. כן, זה הרגע לצחוק על הסנדלר שהולך יחף".

מאז, הקלטת ההיא הלכה לעולם שכולו טוב, מצב הוידיאו השתפר, וערוץ הוט סרטים שידר שוב את הסרט. אז אתמול התיישבתי לראות את "רקוויאם לחלום", שמביא את הסיפור של שרה גולדפרב מברייטון ביץ', ברוקלין, שכל חלומה הוא להופיע בטלוויזיה בשמלה אדומה, שבשביל ללבוש אותה היא צריכה לא מעט כדורים מדכאי תיאבון; ושל הבן שלה הארי (ג'רד לטו, ששיחק גם ב"מועדון קרב", ושמזכיר לי כל הזמן את ג'ים קארי הצעיר), שעושה הרבה סמים וחולם לעשות בוכטה של כסף כדילר, ואז לצאת לפנסיה מוקדמת. החבר שלו טיירון שותף בתוכניות ההירואין הגדולות, והחברה שלו מריון (ג'ניפר קונלי) עוזרת להגשים את המטרה באמצעות זיון עם הפסיכיאטר שההורים העשירים שלה בחרו, מה שמסדר לשלישייה "הלוואה" של 2,000 דולר.

אבל לאט לאט, מהקיץ לסתו לחורף, החלומות של כולם נעלמים. שרה מתמכרת לכדורי הדיאטה שפועלים עליה ככדורי מרץ, עד שהיא הולכת ומאבדת צלם אנוש. הארי לא מפסיק להזריק עד שנהיה לו נמק ביד ואין ברירה אלא לכרות אותה. טיירון נרקב בכלא, וממשיך לחלום על האימא המתה שיום אחד תהיה גאה בו. ומריון, שנשארת לבד, מתחילה להזדיין עם אחרים בשביל מנה. אבודים, גרסת הדיכאון.

מה שקנה אותי בסרט, מלבד הפסקול המדהים, זה הצילום. או, ליתר דיוק, החיתוכים שלו והשימושים בו, שיוצאים מגבולות התמונה הרגילה. זה הזכיר לי קצת את "CSI מיאמי", אבל הרבה יותר הזוי. הוודאי הרבה יותר ממגנט. אלן ברסטיין היתה מועמדת לאוסקר על התפקיד שלה כאן, ולא זכתה (ג'וליה רוברטס לקחה לה), אבל לא צריך לדאוג לה כי היא זכתה בכמה פרסים אחרים. הסרט היה מועמד פה ושם, אבל לא צריך פרסים כדי לדעת שיש פה משהו מיוחד, שונה וטוב.

עכשיו מעניין אותי איך זה לראות את הסרט הזה כשאת על סמים.

"רקוויאם לחלום" (Requien for a Dream), ארה"ב 2000. 102 דקות. במאי: דארן ארונופסקי. שחקנים: אלן ברסטיין (שרה גולדפרב), ג'רד לטו (הארי), ג'ניפר קונלי (מריון), מרלון ויינס (טיירון).

פלורנטין. נקודת האור היחידה

"נפרדים מטלעד", כל סוף השבוע, ערוץ 2

אולי תגידו שיש לי לב מאבן, ושאני בחורה קרה, אבל אני ממש לא מצטערת על לכתה של טלעד. אם להסתמך על לוח המשדרים האחרון של הזכיינית הירושלמית, הרי שמלבד סדרות הרכש לא היה שם שום דבר שאני ממש אתגעגע אליו או אצטער על לכתו. הדברים הטובים הסתיימו כבר מזמן, הפקות כמו "ארץ המתנחלים" יכולות להגיע לשידור אצל הזכייניות האחרות או בערוץ 10. אפילו "עובדה" כבר הפסיקה לעניין אותי מזמן, ובכל מקרה היא ממשיכה אצל הזכיינית קשת.

אבל מה, דווקא הערב בהנחיית גידי גוב היה נחמד לפרקים. זה לא היה בגלל טלעד. זה היה בגלל גידי, שמייד העלה לי זיכרונות מימי ירושלים שלי, ואיך שכולם בצבא התלהבו מדיסק הדואטים של "לילה גוב" שהיה אז להיט. האורחים שלו על הספה, למשל, לא היו ממש מעניינים. רק ענת וקסמן שעשתה שטויות עם המחשוף שלה, על גבי מסך פלזמה, הצילה את המצב. ואייל פלד נראה כל כך אומלל אחרי שגיל חובב לקח לו סטופר, והודיע שהוא עבר ב-25 שניות את הזמן שהקציבו לו. פלד ממש נחרד מזה שיחתכו את הדברים הכנים שלו בעריכה, כאילו שמישהו יכול לעשות לך את זה כשאתה הבן של עוזי פלד. וגם פייר, לא היתה סיבה, זה רק חובב שהיה שחצן מגעיל כהרגלו.

חוץ מזה, הערב היה משמים, מייגע ואיטי, ממש כמו הזכיינית הירושלמית. עד שהגיעו שחקני פלורנטין, זאת אומרת. קארין אופיר, עדי טרר, אבשלום פולק, אורי בנאי, ניר פרידמן ואיילת זורר על הפלזמה, נראו כמו הדבר התוסס היחיד שאי פעם יקושר עם המושג "טלעד". קרין היתה הכי מעודכנת במה שקורה לכולם, והכי עשתה שמח, ניר פרידמן הכי קול, טרר מגניב גם אחרי החזרה בתשובה, והשאר פשוט ניסו לעמוד בקצב. הקטעים שהוקרנו שוב הביאו לי נוסטלגיה - למחרת הצצתי "לדקה" בפרק של הסדרה, ונשארתי לעשרים - ואפילו הביצוע הגרוע של ניר ואורי לשיר הנושא של הסדרה "מכה אפורה", לא הצליח להרוס את המצב-רוח.

אחר-כך, ב-23:15, שודרו כמה מהמערכונים הבלתי נשכחים של החמישייה הקאמרית. למשל זה המיתולוגי שבו קרן מור ומנשה נוי מספרים על זה שעוד באירופה הוא היה סקפטי... הוא היה, חרא של בן אדם! והיה לו חזון. חרא של חזון! או, למשל, השומרים במוזיאון שצועקים, מעשנים ומשתינים מאחורי הפסל, אבל לוחשים כששואלים אותם איפה השירותים. או החבורה שלא מפסיקה לשיר גם אחרי שיורים עליה.

כמובן שהיו גם כמה גגים ששכחתי או שלא ראיתי בכלל, או שלא הבנתי מה טוב בהם גם בפעם השנייה, אבל למה להרוס את הנוסטלגיה בדיבורים לא יפים. ובדיוק בגלל זה אני לא אזכיר את ההחייאה האומללה שהחבר'ה הירושלמים של טלעד ניסו לעשות במהלך כל הסופשבוע ל"חרצופים".

את החלק השני של הפרידה מטלעד, ששודר בשבת, כבר היתה לי פחות סבלנות לראות. עם כל הכבוד לזוגיות של דובי וירדנה, ולבדיחות הקרש של אמנון לוי, לבחורה יש דברים יותר מעניינים לעשות. ומי שמתגעגע לטברנה של פרנס, בעיה שלו. אחרי הכל, גם ירושלמים צריכים לדעת לגמור.

רייטינג: בשישי 16.8% מקום עשירי בדירוג השבועי, בשבת 18.3% מקום שביעי בדירוג השבועי