באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

ראיתי אתמול רק את שני המערכונים האחרונים של "גומרות הולכות". עם כל הכבוד לענת וקסמן (ויש כבוד) ולמיה דגן (קצת פחות), היה ממש לא מצחיק. אפילו ההדבקות של הצחוקים המלאכותיים היו גרועות. והרעיון לצוות לאיילת זורר זוג שדיים ענקיים, לא עשו את זה כבר עם נתי קלוגר ב"הרצועה"? אולי אני אתן לזה צ'אנס בשבוע הבא, אבל בינתיים נראה שמדובר בפלופ.

"מדרכות ניו יורק", שני 21:45, ערוץ הוט פאן

יש כמה סרטים שאני נהנית לחזור אליהם בכל מצב ובכל שלב, ואני לא מתכוונת ל"מציצים". אלה גם לא סרטי בנות, אני חושבת. אלה בעיקר סרטי יחסים: "ריאליטי בייטס", "לפני הזריחה", "נוטינג היל" ו"מדרכות ניו יורק" מצליחים למגנט אותי למסך כל פעם מחדש.

אין לי מושג איך הם עושים את זה: גורמים לי להרגיש שהכל אפשרי אם אני רק אתן לזה לקרות. סרטים כאלה ממלאים אותי באופטימיות, מעלים נוסטלגיה ובאופן כללי עושים לי הכי טוב שאפשר. וזה לא שכולם מאושרים שם.

אולי לא מאושרים, אבל בטוח קשורים: קבוצת אנשים שמכירים אחד את השני אבל לא את השלישי, וכך יוצרים מעגל אנושי לא קטן במנהטן המנוכרת. חלקם מהקווינס וחלקם מהאפר איסט סייד, אבל זה לא באמת משנה. מדי פעם הם עוצרים על המדרכה כדי להסביר ליוצר הסרט (האנונימי) כמה דברים על אהבה וסקס ובגידות ("אנשים בוגדים כי הם מפחדים", "אנשים בוגדים כי הם כבר לא מאוהבים").

אדוארד ברנס כתב, ביים ולקח לעצמו תפקיד לו קטן. בצפייה המי יודע כמה בסרט שלו, אספתי לי כמה ציטוטים למזכרת:

הבלונדה: "למי באמת אכפת לכמה אורגזמות אפשר להגיע?"

רופא השיניים: "אני בסגנון האירופי - כמו האיטלקים והצרפתים, מדי פעם יש לי רומן"

המבוגר המשופם בעצה לצעיר השווה שמתחיל עם הלטינית: "הן אוהבות את זה כשהביצים שלך מריחות טוב - זה גורם להן לחשוב שאכפת לך"

ג'ניס מהסופרנוס ללטינית הגרושה של הבל בוי: "תגידי לו שלא ישים יותר את הבושם על הביצים. זה מגעיל"

שוב ג'ניס: "אם גבר יורד לך זה לא סקס"

הבל בוי: "כשהייתי ילד הרביצו לי הרבה, אז הייתי המון בשירותים, ניגנתי על גיטרה ואוננתי. עכשיו, כשאני גרוש, אני בעצם עושה אותו דבר"

החברה של הבלונדה: "שכבתי עם הגניקולוג שלי... הרי זה הדבר שבו הוא יודע להתמחות"

הזקן המבוגר לשווה, בעקבות הרעיון לצאת עם הבלונדה, שהיא המתווכת שלו: "אני כלב גדול, אבל אני אומר לך: אל תתעסק עם נשים נשואות. זו קארמה רעה".

הזקן המבוגר ללטינית שמחפשת את השווה: "את רוצה לשבת על המרפסת עם הגור, או לרוץ בחצר עם הכלב הגדול?"

מי נגד מי

הבלונדה נשואה לרופא השיניים, היא בת 29 וקוראים לה אנני (התר גרהאם)

רופא השיניים בוגד באשתו עם מלצרית, הוא בן 39 וקוראים לו סם (סטנלי טוצ'י)

המלצרית בת 19, וקוראים לה אשלי (בריטני מרפי)

השווה הוא טום ריילי, מפיק התוכנית "בידור השבוע" (אדוארד ברנס)

המבוגר החרמן שמנחה את התוכנית הוא קארפו (דניס פארינה, שמשחק ב"חוק וסדר")

"מדרכות ניו יורק" (Sidewalks of New York), ארה"ב 2001. 108 דקות. במאי: אדוארד ברנס. שחקנים: אדוארד ברנס, התר גרהאם, בריטני מרפי, דניס פארינה, סטנלי טוצ'י, דיוויד קרומהולץ (הבל בוי), רוסריו דוסון (הלטינית).

"החיים על מאדים", ראשון 22:00, אקסטרה הוט

כשהייתי בת ארבע השנה היתה 1980. אין לי הרבה מושג איך התנהלו החיים אז, אני רק יודעת שגזוז עמדו לפני פירוק והפיכה ל"דודה", ושאת התקליט שלהם, זה שיש בו את "ציפי פרימו מחולון", מאוד אהבתי לשמוע על הפטפון. האופנה מן הסתם היתה מזעזעת, הטלוויזיה בבית הוריי עדיין שידרה בשחור-לבן, השקלים היו ישנים. האם מקום העבודה שלי היה קיים? למיטב ידיעתי, התשובה היא לא, כך שאין לי שום סיכוי למסע אל העבר, שבו אחפש לשווא את המחשב האישי שלי ואת השולחן ואת הדלת.

המסע הזה הוא בדיוק מה שעובר סם, גיבור "החיים על המאדים": בעקבות תאונה שעבר, שבה נפגע המוח שלו, הוא חוזר 33 שנה אחורה, ונוחת היישר בתחנת המשטרה שבה הוא עובד. השנה היא 1973 - הזמן שבו בעצם היה בן ארבע - והוא פשוט לא מוצא בה את עצמו. כאשר הוא מבקש מהמרכזייה להשיג לו מישהו בנייד, המרכזנית שואלת את המספר קשור לחיוג בינלאומי. כאשר הוא מסביר שמדובר במספר נייד של וירג'ין, המרכזנית מבקשת ממנו להפסיק עם דיבורי הסקס.

מי לא היה חוטף דיכאון מתשובה כזו? מי לא היה מתחרפן ממציאות שבה אתה שומע קולות מההווה שמנסים להעיר אותך, ותוך כדי מנסה להתמודד עם העבר ולפתור מקרי רצח בתת-תנאים, לפחות מבחינת מי שרגיל לפעול במילניום השלישי? מי יוותר על קפיצה מהגג כשהיא נראית כמו הפתרון הכי הגיוני לסיום השיטיון?

סדרות נטולות אחיזה במציאות אינן בדרך כלל כוס התה הירוק שלי. מצד שני, כאן נעשה שיחזור מקסים של בריטניה בשנות השבעים, ולאור מצב הטלוויזיה הרב-ערוצית בשבועות האחרונים, אי אפשר שלא להיתלות בביטוי "במדבר כל קוץ הוא פרח" (וכל נתנייתית היא פרחה). אומנם לקוץ הזה יש שם קצת מוזר, והפעם לא הישראלים אשמים, הטמטום שייך ל-BBC שהמציא את השם Life On Mars - אבל התגברתי. וחוץ מזה, בוודאי יש לזה היגיון שפשוט נסתר מעיניי. ככה זה במדבר, בלי מים מתייבש המוח.

האנשים מאחורי הסדרה הם אלה שיצרו את MI5 המשובחת (שמשודרת בשידור חוזר מייד אחרי "מאדים"), והשחקן הראשי הוא ג'ון סים, ששיחק בכמה הפקות שמוכרות בעיקר לבריטים, אלא אם ראיתם את "סקס טראפיק" או פגשתם אותו כרסקולניקוב. זה לא ששחקני המשנה יותר מוכרים מחוץ לממלכה הבריטית: פיליפ גליינסטר ומרשל לנקסטר שיחקו ב"לדפוק שעון" (מי ראה, מי שמע?), גליינסטר שיחק גם ב"הנוכלים". ליז ווייט שיחקה ב-"A Thing Called Love" המצוינת, שבמזל הוקרנה גם היא באקסטרה הוט. בקיצור, טריוויה לאנגלופילים.

ברגע שתבוא סדרה טובה יותר, אני אנטוש את המאדים. עד שזה יקרה, אני אמשיך לתעב טפטים ואדבק למסך.

לאחרונה לא יוצא לי כל כך לבלות מול הטלוויזיה, ואם זה קורה, זה בדרך כלל בשעות המאוחרות של הלילה. אלה הן השעות שבהן משודרת "מרגיש בבית" עם חמי רודנר (ערוץ E!, 22:45). בעבר שודרה התוכנית בשעות בלתי אפשריות ובלי שום רצף שבועי הגיוני, וחבל: בצפייה חוזרת, כל תוכנית היא פנינה אמיתית. בין אם המפגש הוא עם ליאור נרקיס, ובין אם הוא עם יהודה עדר (אתמול), רודנר מצליח ליצור שיחה מעניינת על מוזיקה. אולי כי בשיחות כאלה, הוא באמת מרגיש בבית.

קשת / רשת / ערוץ 10: הרימו את הכפפה, והחזירו את חמי למסך.

חוץ מזה, אתם לא צריכים עוד המלצות ממני, אבל ל"עמוק באדמה" יש עונה אחרונה משובחת.