באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"עד קצה העולם", ראשון 21:50, ערוץ 2

מידע בסיסי: גם אני רוצה לנסוע ברחבי העולם על חשבון מישהו, ולחוות חוויות.

תובנה בסיסית: עינת ארליך עושה את זה בסדר, אבל היא יותר מדי עסוקה ב"לצאת כוסית".

ביקורת בסיסית: יש אנשים שמוכנים ללכת "עד קצה העולם" כדי להשיג את מה שהם מחפשים, או צריכים, תלוי באיזה יום באתם לדבר איתם. את ארליך זה לא מעניין, היא פשוט מצטרפת, שואלת שאלות, מנסה להרגיש כאילו המסע שלהם הוא גם המסע שלה, לפחות לכמה ימים. בתוכנית של אתמול היא טסה להודו, לאשראם של אמה, גורואית עם קרבה "אמיתית" לאלוהים (בתוכנית קוראים לה אלוהים), שייחודה בעולם הוא החיבוק שהיא מוכנה לתת לכל מי שבא לאשראם שלה.

אבל לא כדאי לכם להיכנס עכשיו למוד יותר מדי רוחני. אחרי הכול, מן הידועות הוא שבשנים האחרונות הקפיטליזם מחלחל להודו, והיא כבר לא מה שהיה פעם. על כן, האשראם הוא למעשה שלושה בניינים ורודים גבוהים שמזכירים לי דווקא את חדרה, עפולה ושות'. העניינים מתנהלים תמורת כסף, כי אמה היא מכונה מזומנת ומשומנת היטב, והתקשורת תמיד תקבל הצגה טובה יותר כי אמה יודעת דבר או שניים על יחסי ציבור. אפשר לומר שזו רק האמונה שהביאה 60 אלף איש לחגוג לה יומולדת 54, אבל אפילו היא לא תחתום על זה.

כל העלייה הזו לרגל, והעמידה בתור לטובת חיבוק קצר, מזכירים לי את ההתנהלות סביב הרב עובדיה יוסף והברכות שלו. בשני המקרים מייחסים לאדם כוחות עליונים, קדושה קוראים לזה לפעמים, ותורמים כספים בחפץ לב. משום מה, להרבה ישראלים הרבה יותר קל לקבל את ההודית, במקרה שלה זה לא נראה להם פרימיטיבי. ואני אומרת – הכל אותו דבר. כל אחד חושב שהוא מוצא את האמונה הפרטית שלו, אבל בסוף, המנהגים אותם מנהגים. כמעט.

בדרך לאמה, ארליך התלוותה לתמר, בחורה שגדלה בלי הרבה אהבת אם ולכן מתקשה להביא ילדים לעולם. תמר היא חלק מחבורת נשים ששרה שירים "רוחניים". כולן מגיעות לחגיגות ולחיבוק, אבל כל איש טלוויזיה יגיד לכם שצריך להתמקד בדמות אחת כדי ליצור הזדהות, ותמר מספקת את הסחורה – עם בן הזוג הבריטי מרטין שמגיעה יחד איתה, עם החיבוק של אמה שנמשך הרבה יותר מ-15 שניות התהילה הרגילות (יש מצלמות, כזכור), עם הבכי האמיתי מהלב ועם מטאפורות מעלות חיוך.

יכול להיות שהביקור הזה באמת עשה לתמר טוב על הלב, ואולי הוא גם יעשה לארליך טוב על הרייטינג, אבל אני חוזרת להנחה הבסיסית: גם אני רוצה לנסוע ברחבי העולם על חשבון מישהו, ולחוות חוויות.

וידוי

אני לא מוצאת מה לראות בטלוויזיה. אף תוכנית לא מצליחה לרתק אותי למסך כמו פעם. ניסיתי לראות את הסרט על הילד של עופרה חזה, שרדתי עשר דקות. ראיתי מאחורי הקלעים של "רק כלבים רצים חופשי" וקלטתי שרואים שם את כל העלילה מההתחלה ועד הסוף בשלושים שניות, ממש דן חסכן. ראיתי כתבה על שותפים איומים בחדשות ערוץ 2, ובעיקר ראיתי הרבה פרקים מ"האנטומיה של גריי".

וידוי 2

לא הייתי בפסטיבל הטלוויזיה בראש פינה.

בקשה

האם יש סדרה מצוינת שאתם רואים? תוכנית שמצאתם בלוח השידורים ומעניינת אתכם? דווחו, ואני אצפה.

הבטחה

אני גם אכתוב על זה אחר כך. ויהיו תמונות. ויהיה כיף. ואולי אחרי זה אני אצליח להתחבר למציאות הטלוויזיונית מחדש.

"רק כלבים רצים חופשי", בבית הקולנוע הקרוב לביתכם

לא נעים לקטר על סרט שרואים בחינם, לא נעים אבל לפעמים אין ברירה. "רק כלבים רצים חופשי" הוא סרט שמנסה להיות סרט בלי לגעת אפילו לדקה בישראליות, ובכל זאת לא מצליח להתרחק ממנה. נכון, בתיאוריה העלילה היתה יכולה להתרחש בכל מקום אחר שיש בו ארובה כמו של רידינג, אבל במעשה יש בה יותר מדי חוליים אופייניים למקום.

אני לא מדברת רק על הקיצורים בעלילה, משהו בנוסח באתי, ראיתי, התאבדתי. אני מדברת גם על ההמשך הישיר לסצנות הגילוח של יהודה ברקן בצ'רלי וחצי. כאילו דבר לא קרה מאז, יושב לו יגאל עדיקא באמבטיית עץ בחצר, מולו מראה קטנה והוא עם הסכין. ומה הוא רוצה? לטוס להמבורג, לגרמנים. בדיוק כמו ב"מטאליק בלוז" (אם כי זה יותר הזכיר לי את הסיפור "מינכן" של סביון ליברכט, שמופיע בתוך הספר "מקום טוב ללילה").

עוד הומאז' – הצריף של אלי על הים מזכיר באופן חשוד את הצריף של גוטה מ"מציצים", שלא לומר הקטע שבו הוא "מתנדב" לנגב את הבחורה, שלא לומר המשפט האלמותי (לא ציטוט מדויק) "נתתי לך הכל, ים, שמש, אוויר... מה עוד את רוצה? עכשיו תתני לי גם את". אני לא אתחיל אפילו לדבר על האופנוע המקולקל, ועל הילד ששותק כל הזמן.

אבל לא רק העתקות יש פה אלא גם קצת צבא, איזו פעולה הזויה של צה"ל שאי אפשר לדעת היכן היא מתרחשת – בלבנון, בשטחים או בעזה. הכל מטושטש, כדי להתרחק מהסממן המקומי. כאילו שחיילים בריטיים-צרפתים-ווטאבר רוצחים מחבלים עם כאפיות שישים קילומטר מהבית שלהם.

וזו הטענה העיקרית שלי אל הסרט, שלא החליט מה הוא רוצה להיות ובמה הוא רוצה להתמקד. ואם מישהו יגיד לי שהנושא הוא הבלגן הישראלי, אני אביא לו בקבוק JB על הראש (נהוג לומר "תראו את הסרט ותבינו", אבל אני לא ממליצה לראות את הסרט, אז פשוט תיקחו את המשפט האלים הזה פשוטו כמשמעו).

נכון, מדובר בסרט עם יופי של שחקנים – ליאור אשכנזי, אלון אבוטבול, איילת זורר, נטע גרטי, יפתח קליין ומתי סרי הם רק חלק מהשמות. אבל כבר מזמן למדנו ששחקנים טובים, וסוכנים שהמליצו להם לקחת התפקיד, זה לא מספיק. העוני, העושר וצה"ל לא מרכיבים עלילה, ואפשר רק לקוות שסרטים כאלה ייעלמו מהר ולא ישתמרו בהיסטוריה הקולנועית*.

* אבל כמה פאתוס יש לארנון צדוק ב"דבר הבמאי" (בחלק "על הסרט").

"רק כלבים רצים חופשי", ישראל 2007. במאי: ארנון צדוק. תסריט: אסי דיין. שחקנים: ליאור אשכנזי, אלון אבוטבול, איילת זורר, נטע גרטי, יגאל עדיקא, יפתח קליין, מתי סרי, אליענה בקייר, חיים אלמקיס.