באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

חלום לים התיכון, שישי 17:30, ערוץ 2

אולי הייתי צריכה לכתוב על כך כבר אתמול, אבל לא יצא, ויהודה פוליקר מבחינתי שווה פוסט בכל יום בשבוע. 25 השנים שעברו מאז המופע "עיניים שלי" (26 לדיסק( אינן עניין של מה שבכך. מדובר בשירים שהפכו את המוזיקה היוונית ללגיטימית, לאיכותית, שירים שעשו היסטוריה. עד היום הם מקפיצים את הקהל בקיסריה כמעט יותר מכל שיר אחר ("יום שישי" נותן פייט).

לתוכנית של פרנס קוראים "חלום לים התיכון" על שם השיר של פוליקר, "חלון לים התיכון". האולפן אכן ים תיכוני חביב, אבל אני הייתי מעדיפה לשמוע את שמעון פרנס מאשר לראות. הוידויים המרגשים מצליחים לחפות על זה מעט. כלומר, מרגשים במידה מסוימת – אחרי הכול, כמעט את כל הסיפורים כבר שמעתי לפחות פעם אחת אם לא  פעמיים. משפטים כמו "מיום שנולדתי מוזיקה יוונית לא הפסיקה להתנגן בבית, אני מכיר שירים שהיוונים לא מכירים" נשמעים לי כמו דקלום. מה שכן הצליח לסקרן הוא האלבום החדש שפוליקר הקליט עם הוריו לפני מותם.

כמו שההורים שלו שרו לו את היוונית, ההורים שלי השמיעו לי את השירים שלו בכל הזדמנות. לשמוע אותם שוב, כך ברצף, בלי שמכריחים אותי אלא מתוך בחירה – יש בזה קסם גדול בהרבה. "קללת הים" פותח את התוכנית, אחר כך "חכי לי סלוניקי" (מהאהובים עליי, מייד מתחבר לי עם הדרך לחיפה, למרות ואולי בגלל השורה "רבה הדרך ליוון").

"עיניים שלי" היה אמור להיות אלבום שבו שרים זמרים שונים, אבל אריק איינשטיין סירב, גידי גוב סירב, מזי כהן הסכימה אבל זה נפל. בתקציב זעום שקיבל מ-NMC, פוליקר ניגן כמעט את כל הדיסק לבד, כולל מכונת תופים. מזל שנשאר קצת כסף לזמרת ליווי, עליזה עזיקרי ז"ל.

הבשורה המשמחת היא שצפוי אלבום חדש עם 15 שרים יוונים מתורגמים לעברית, ופוליקר מבטיח שמדובר בשירים עם "יותר שורשים יוונים אתניים... אלה השירים שאני הכי הכי אוהב". מבטיח גם הופעת חורף לרגל "עיניים שלי" (אני כבר בהיכון לרכישת כרטיסים), ומסיים עם "סיפור זמנים עברו", אחת המנגינות האהובות עליי בתבל, שהלחין בעצמו לסרט יווני והכניס לתוך "פחות אבל כואב".

אני תמיד אומרת שלהופעות של שלמה ארצי באים בשביל להרגיש ישראלים, ולהופעות של יהודה פוליקר באים בשביל להרגיש. כי המוזיקה שלו נוגעת בנימי הלב. למשך שעה אחת פרנס ופוליקר גרמו לי להרגיש ולהתרגש גם יחד.

משחק מלוכלך, באחד מערוצי הסרטים

בסרטים של ג'ורג' קלוני תמיד יש איזה מועדון לילה אפלולי, ותמיד יש בו זמרת שחורה ששרה. מעניין איזה מסר הוא מנסה להעביר. נראה לי שיהיה יותר קל לפענח את זה מאשר את הספירות  המשונות במשחקי הפוטבול בסרט "משחק מלוכלך".

קלוני ביים עד היום שלושה סרטים, עכשיו אפשר להגיד שעשיתי וי על שניים ("לילה טוב ובהצלחה"). שניהם מאוד אמריקאים, ומתייחסים לתקופות מעניינות בהיסטוריה של האומה האמריקאית. הראשון הוקדש לימי מקארתי, שנות ה-60, הנוכחי מוקדש לתחילתה של ליגת הפוטבול המקצוענית, שנות ה-20. עוד מהימים שלא היה לה קומישינר, ושחקנים כמו דודג' קונלי (קלוני) יכלו לעשות תרגילים מלוכלכים כמה שהם רוצים.

לא רק בשדה המשחק אפשר היה לעשות תרגילים מלוכלכים אלא גם בשדה הקרב. אחד השחקנים המובילים, קרטר רות'רפורד "הקליע", זוכה להערצה על כך שהביס פלוגה גרמנית שלמה במלחמת העולם הראשונה. התקשורת היא שהאדירה אותו וניפחה את הסיפור, למרות שלא היה לגמרי אמיתי, והתקשורת היא כנראה זו שתוריד אותו עכשיו. כלומר מיס לקסי ליטלטון, הכתבת של שיקגו טריביון.

כן, זה מאוד לא אופייני לאותה תקופה – בדיוק כמו שזה לא אופייני לימינו – שאישה תשמש ככתבת ספורט, אבל היי, חייבים דמות נשית בסרט וזו לא יכולה להיות סתם אהובה. זה משעמם מדי, בדיוק כמו שהאחים כהן הסבירו לתלמיד החרוץ והשקדן, ג'ורג' קלוני. עדיף להביא משהו חתרני, אבל עם סטייל. לא כמו אופירה אסייג.

לא מזמן אמרה לי מישהי שעיתונאים הם מגעילים, ואני מניחה שהיא היתה כוללת בתוך זה גם את לקסי, ומוסיפה עליה "חטטנית". אבל לדעתי לקסי היא עיתונאית כמו שעיתונאית צריכה להיות: לחפש את האמת, ולפרסם אותה. בעולם מלא שקרים, זה לא כל כך מסובך. בעולם מלא הורמונים, זה קצת מסתבך. בעולם הוליוודי – עם כל הכבוד לאחים כהן – הפי אנד הוא מאסט. באמצע יש קצת טריקים, והרבה מחוות קלוניות קלאסיות.

אני חושבת שקלוני ידע שאין לו הפעם סרט "זוכה אוסקר" ביד, ובכל זאת הוא רצה לעשות אותו כי הוא אוהב סרטים שמתעדים את ההיסטוריה מהצד האנושי שלה, ולא מהצד של הספרים. יכול להיות שהוא אוהב גם פוטבול והיאבקות עם גברים בבוץ, אבל זה משני.

משחק מלוכלך (Leatherheads). ארה"ב, 2008. 108 דקות. במאי: ג'ורג' קלוני. שחקנים: ג'ורג' קלוני, רנה זלווגר, ג'ון קרסינסקי, ג'ונתן פרייס

מעצר בית, רביעי 22:00, ערוץ 2

"מעצר בית" היא לא סדרה לאנשים שמתגעגעים ל"ארץ נהדרת". היא סדרה לאנשים שעובדים ב"ארץ נהדרת" – להם ולכל החברים שלהם בברנז'ה הטלוויזיונית. אבל לא רק המפורסמים ייהנו: גם המפורסמים-וחצי, כלומר כאלה שצריכים להוכיח שהם מפורסמים למרות שהם כבר די הרבה זמן בתעשייה, מקבלים פה רבע דקת תהילה.

לקח לי קצת זמן להתחבר ליציאה החדשה של אייל קיציס וטל פרידמן (בשיתוף גיורא חמיצר). יש לה שם, ליציאה הזו, כלומר היא מגיעה מז'אנר מוגדר בשם מוקומנטרי, שבו עושים דוקו פיקטיבי ומתסרטים את המציאות. למעשה זכינו בהזדמנות ה"נהדרת" לראות מה היה קורה אילו קיציס ופרידמן היו נשלחים למעצר בית משותף. מי היה בא לבקר אותם, איך היו מתנהלים החיים שלהם וכמה הם היו משלמים לזונה (600 שקל). אגב, מבחינתי הפרק כולו דומה לזונה: הוא מספק מפגש קצר, מהיר ולא מחייב.

אתמול חוץ מזונה הגיע לביקור גם ערן זרחוביץ' (יש קשר בין השניים), והיה גם בול פגיעה במשחק "למי אתה דומה": אייל קיציס לקובי מחט, וטל פרידמן ליוני רועה. נועה פניני הייתה מוצלחת בתור הסייד קיק, כלומר המזכירה האישית סיגי, והזמן עף כמו טיל. עוד לא הספקתי להגיד שלום, וכבר הם הלכו.

במילים אחרות, אם זה לא מגיע בפורמט של תוכנית יומית, אין לזה מספיק אפקט (בדיוק כמו סקס, ושוב אנחנו חוזרים לזונה). בדיוק בגלל זה שיבצו את התוכנית בשבוע שעבר גם ברביעי וגם בשישי, אלא שבאופן מפתיע הרייטינג התרסק מ-21% ל-15%. אתמול הוא עלה בחזרה ל-18%.

ועכשיו, נתעסק בקטנות:

בקטנה 1: בהשקת הסדרה אמר היוצר גיורא חמיצר שקיציס ופרידמן יוצאים הכי מגעילים בסדרה הזו, וזה מה שהופך אותה ל"כנה". יש משהו שאנחנו צריכים לדעת?

בקטנה 2: הסיפור הפיקטיבי הוא שקיציס ופרידמן הקימו את "לונה טל ואייל", אך בדרך פסחו על השגת אישור מכון התקנים. כך, בהשקה החגיגית של פארק השעשועים עלו כעשרים סלבריטאים על רכבת הרים שהתמוטטה וקברה אותם תחתיה. אלא מה? שיותר מדי סלבריטאים משתתפים ו/או מוזכרים בכל פרק (פחות או יותר כל הקאסט של ארץ נהדרת), וכולם חיים לגמרי. לא שאני מחפשת אמינות במוקומנטרי, ובכל זאת...

בקטנה 3: אז מי בסוף קנה לפרידמן את הדי.וי.די עם ההופעה של ACDC משנת 77'?

בקטנה 4: ג'סיקה פרדייז? מאיפה הבאתם את זה?

כאן אפשר לצפות בכל הפרקים ששודרו עד היום.