באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

גווינת פאלטרו טועמת את ספרד, שבת 14:20, ערוץ הטיולים

בזמן שעשרות גראדים נופלים על אשדוד והדרום, ועשרות אלפי פעילי צדק חברתי נופלים על הממשלה בהפגנות-ענק, מבקר טלוויזיה חייב לשים את יהבו על שניהם. הם אלה שיבנו את הטור שלו ליום המחרת.

אבל אני, לי יש פריבילגיות. אני יכולה לחיות ביקום המקביל שלי. להיות עצובה מהמצב בדרום, להתעניין במצב בכיכר רבין, ועדיין – לראות טלוויזיה אחרת. למשל, את השחקנית האהובה עליי ביותר בהוליווד, גווינת פאלטרו. יחד עם השף מריו בטאלי, מבקר המזון של "הניו יורק טיימס" והשחקנית הספרדייה קלאודיה בסולס, היא יוצאת למסע קולינרי בן ארבעה חודשים ברחבי ספרד.

בתחילת הפרק, שהוקדש לאזור ולנסיה, פאלטרו סיפרה לבטאלי על הקשר הספרדי שלה – כשהיתה בת 15 למדה בתיכון שהקדיש מקום נרחב לספרדית, ויום אחד המורה הציעה להם להשתתף בחילופי תלמידים בזמן חופשת האביב, שבהם משפחה ספרדית מארחת תלמיד אמריקני. היא מייד קפצה על הרעיון. השבוע הראשון היה איום ונורא, כי היא לא הבינה כלום ממה שדיברו איתה וגם האוכל היה לה מוזר. אחרי עשרה ימים היא דיברה ספרדית שוטפת. בתום שבעה שבועות היא לא רצתה לעזוב.

היא חזרה לספרד שנה לאחר מכן, ואחרי עוד שנה וכו', ולמעשה נשארה בקשר עם המשפחה הספרדית שלה. לילדים של המשפחה היא קוראת "האחים הספרדים" שלי. שניים מהם הגיעו איתה פעם לטקס אוסקר. בקיצור, זה לא סתם שהיא הצטרפה לסדרה הזו, כדי לתת לה רייטינג. היא באמת קשורה לספרד ואוהבת את אנשיה ואת מאכליה. העובדה שהיא צמחונית מאתגרת את המסע הזה, והופכת אותו למעניין יותר עבורי, כי בדרך כלל מסעות קולינריים טלוויזיוניים הם מפגן של קרניבורים וזה דוחה אותי.

יכול להיות שצריך להיות משוגע לדבר, אבל כשבטאלי מסביר לפאלטרו איך נראים חייו של מגדל אורז ספרדי זה פשוט מרתק. הניסיון שלהם ללמוד הכנת פאייה מהמאסטר-זן של הפאייה הוא משעשע במובן המתוחכם של המילה. צריך להתלהב באמת מתבשיל מבעבע, כדי ליהנות ממנו גם בלי הריח.

פאלטרו מתגלה כבחורה נחמדה, נגישה, אנושית, שגם אוכלת ושותה, לא טריוויאלי בכלל במחוזות הוליווד. היא מדברת על זה שלא אכפת לה לשתות יין כי ממילא היא לא צריכה עכשיו לקום לילדים שלה בשלוש בלילה. ומספרת שלראשונה זה שנים הסתפרה – בזמן הצילומים. עד אז היא נמנעה מכך, מכיוון שלא רצתה לגזור את השיער שהיה על ראשה כשאבא שלה נפטר. בזמן הצילומים היא החליטה לשים את זה מאחוריה, לחתוך את השיער ולצאת למסע חדש בחיים. אי אפשר להישאר אדיש לזה, גם אם יש מי שיראה בכך סטייה.

באנגלית קוראים לסדרה On the Road AgainSpain  על שם שיר של ווילי נלסון. אפילו לא חשבו שם להגיד את השם של פאלטרו. זו צניעות של מנצחים. והסדרה הקולינרית הזו בהחלט מנצחת, על הטאפאסים והיינות שלה. לחיי הפאייה שבדרך.

נשים על סף התמוטטות עצבים, באחד מערוצי הסרטים

כמו שיש סופרים שאני אוהבת לקרוא כמה שיותר ספרים שלהם, יש במאים שהופכים אותי לסקרנית ושאני מוכנה ללכת שבי אחריהם, וגם לחזור אחורה, לתחילת הקריירה שלהם, כשעוד הייתי פספוסית או לא הייתי בכלל. הם לא רבים, הבמאים האלה, זה קורה לי יותר עם שחקנים – ובכל זאת, יש כמה שזכו בניצוצות הגאונות. לרוב אלה לא במאים הוליוודיים קלאסיים, אלא במאים שבאמת יש להם אמירה משלהם. וודי אלן, למשל. או מישל גונדרי. או פדרו אלמודובר.

את אלמודובר הכרתי דרך חברה טובה, שהכירה "אותו" דרך חברים דוברי ספרדית. היא שכנעה אותי לראות את "קיקה" המופרע ואת "חוק התשוקה", שלעומתם "חיבוקים שבורים" נראה ממש שפוי. הכי הרשים אותי "הכל אודות אימא" - זוכה פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. אחר כך ראיתי את "דבר אליה". ואז הגיע תור "לחזור". אחר כך, כאמור, החיבוקים. אבל עכשיו, בגלל שקראתי שאנטוניו בנדראס חזר לשתף פעולה עם אלמודובר אחרי כל כך הרבה שנים, במקום ללכת לראות את הסרט החדש "עור", התיישבתי לצפות ב"נשים על סף התמוטטות עצבים", אחד מהסרטים היותר מוקדמים של הבמאי הספרדי המיוחד.

יכולתי לכתוב "הבמאי הספרדי המוכשר", אבל זה היה סתם מקטין אותו. זה לא רק הכישרון: זו זווית המבט על העולם שבתוכו אנחנו חיים. ולמרות שהעולם הוא כמעט תמיד בספרד, ואין בו שום דבר מריאל מדריד או מבארסה, הוא מצליח להיות רלבנטי להרבה מאוד אנשים. ולהיות מועמד לפרס האוסקר (הוא גם זכה אז, אבל זה היה עם סרט אחר – "דבר אליה").

הפעם הגיבורה היא פפה מרקוס, מדובבת סרטים (בספרד, כמו במדיניות אירופיות רבות, אין תרגום אלא דיבוב) שהמאהב שלה נטש אותה. הוא נטש גם את אשתו, ולא ברור למה או עם מי הוא נעלם. הבן שלו הוא סוג של חנאג' (תפקיד מוזר לבנדרס) שמנהל זוגיות עם אישה מכוערת (רובי דה פלמה, הכוכבת של "קיקה") ששולטת בו. למדובבת (כרמן מאורה המצוינת, ששיחקה גם ב"לחזור") יש בעיות שינה, וחברה טובה אך משוגעת עם בעיות הרבה יותר קשות, שקשורות בבחור לא-ספרדי.

כמו בספרים וסרטים אחרים, גם כאן יש כמה עלילות שמתחברות זו לזו ומזכירה מטופשת. יש, כמובן, נשים היסטריות על סף התמוטטות עצבים, כשבראשן המדובבת – למרות שבשורה התחתונה, היא היחידה שיש לה ביצים. יש אפילו ציטוטים למזכרת. האהוב עליי ביותר: "אופנוע אפשר להבין. גברים – לא".

למרות שבאמת לא קל להבין גברים, אני לא חושבת שהייתי יכולה להיכנס לכזו היסטריה בגלל גבר, או לעשות דברים כל כך מטופשים. אולי בגלל שאני יותר מדי בשליטה, ואולי זה כי אני מאוד רציונלית. אז מצד אחד אין לי פיקים מטורפים בחיים, ומצד שני פיקים כאלה לא מעניינים אותי. אני מעדיפה קצת פחות דרמטיות וקצת יותר נורמליות. מהחיים שלי אין מה לעשות סרט, אלמודובר עלול להשתעמם ממני או להוציא אותי להרפתקה כפויה, אבל היי – תמיד אמרתי שאני מעדיפה לראות סרטים מאשר לעשות אותם.

טריוויה שאינה ספויילר: ב"חיבוקים שבורים" מופיעים צילומי סרט בשם "נשים ומזוודות". חלק מתוכן הסרט הבדיוני הזה מבוסס על סצנות מ"נשים על סף התמוטטות עצבים". למשל, בשניהם הגיבורה מכינה גספצ'ו שבו היא ממיסה גלולות שינה.

טריוויה רכלנית: כרמן מאורה הגדירה את העבודה על הסרט כ"גיהינום", שגרם לה להפסיק לעבוד עם אלמודובר למשך 18 שנה, עד "לחזור" (וכמה שהיא נראתה מבוגרת שם, כאילו חלפו הרבה יותר מ-18 שנה).

נשים על סף התמוטטות עצבים. ספרד, 1988. 90 דקות. במאי: פדרו אלמודובר. שחקנים: אנטוניו בנדרס, כרמן מאורה, חולייטה סרנו, רובי דה פלמה

מעושרות, שני 21:00, ערוץ 10

למה כל הטוב הזה מגיע לי, כמו שאומרת אחת ממשתתפות "מעושרות" בסוף הפרק הראשון?

בעצם התכוונתי לכתוב – למה כל הזבל הזה מגיע לי. אבל לא היה לי נעים. בכל זאת, שש נשים מפוצצות מכסף ומחוסר מודעות עצמית, זה לא יפה לצחוק עליהן. הן פתחו את הבית, ואת הלב ואת הראש – שני האחרונים לא מתחרים במטראז' של הראשון – ואנחנו נחגוג עליהן? באדיבות ערוץ 10?

לא שיהיה להן אכפת. ולמה שיהיה? הרי כולם ימשיכו לעשות מה שהן אומרות, וקוואלי ימשיך לעצב בשבילן בגדים. מכוניות הפאר עדיין יעמדו בחנייה, ואת המבשלות עדיין אפשר יהיה להשפיל. אז כמה פשוטי עם יגחכו. ביג דיל. בסוף הכל מקנאה.

וזה בדיוק הפער בתפיסה: אין סיכוי שאקנא בנשים הללו. הן אוהבות כוח, נהנות ממנו, אבל סיכה אחת בבלון המנופח, וכל הבוטוקס יוצא החוצה.

יושב אדם על הספה, ולא יודע מי יותר הזויה: אתי דודאי בת ה-53, או ניקול ראידמן בת ה-24. אולי החיבור ביניהן הוא הדבר שהזוי. אחת מביאה עוגות מהחווילה בסביון למאהל המחאה ברוטשילד ואומרת שזה מרגיש לה כמו בצופים, השנייה באמת עובדת קשה למרות שהיא לא חייבת, אבל נודף ממנה קור ביצ'י שקשה לחבב.

המחוברת השלישית, כלומר המעושרת השלישית, מגיעה אלינו בריצה: לאה שנירר, גם כן בת 53. "אני גם ספורטיבית וגם אלגנטית, החיים שלי מאוד מעניינים. פאן לי!". לא ברור איזה כדורים היא לקחה לפני הראיון, אבל לפחות הילדים שלה מבסוטים עליה (בני ארבע. נולדו כשהייתה בת 49).

החיבור הרביעי מגיע דרך הפילאטיס. דפנה שחר, 38, אימא לשני ילדים משני אבות (אחד מהם הוא עודד קטש, שבטח מתפלץ לו עכשיו), מגיעה להתאמן אצל לאה. למצלמה היא מסבירה את עניין הילדים: "אמרו לי לא לשים את כל הביצים בסל אחד, חשבתי (שהתכוונו ל) ביציות". אין לה בעיה לספר שהיא שמה 5,000 שקל בשוסטר על "פאקן עציץ". אגב, לדעתי רק מי שיש לו כסף או גדל באזור עם כסף, בכלל יודע מה שוסטר.

למה שחר קונה שטויות ב-5,000 שקל? כי זה הריגוש היחיד שיש לה כרגע. גברים אין בסביבה. ומה עושה הצלם, במצוותה של אורנה בן דור הבמאית? מצלם מכמה זוויות את המחשוף שחצי ציץ מציץ ממנו, ודופק קלוז אפ על התחת. ולחשוב שפעם בן דור תפסה מעצמה פמיניסטית.

החברה הטובה של דפנה שחר היא עו"ד ענבר שנהב – אמנם מרוויחה מיליון וחצי שקל בשנה, אבל המוח שלה מכבה את עצמו כשזה מגיע לאוכל. היא מאמינה שאוכל צריך להיות "מרזה ובריא. טעים? זה אוברייטד". מצליחה בתחומה, ולא רואה אף אחד ממטר. אפילו בן זוגה שפוט שלה. אלוהים יודע מה מחזיק אותו בזוגיות המעוותת הזו, שכולה הסכם אחד גדול.

טלי סיני ריקליס היא היחידה שלא מוצגת כמי שקשורה לבנות, למרות שהיא שכנה של ניקול וכביכול חברה של כולן חוץ משל לאה. "אני צבע, אני הרבה הרבה הרבה, הכל מכל", היא מסבירה למצלמה. על בן זוגה, משולם ריקליס, שמבוגר ממנה ב-35 שנה, וכנראה ניתח והזריק יותר מפעם אחת: "הוא שמעון פרס משודרג משודרג משודרג. גאוניותו בפשטותו פשטותו פשטותו". את הגאוניות של טלי נדחה לפעם אחרת. זה כבר גדול עלינו, יותר מדי בשביל ערב אחד.

***

בזמן השידור, נועה מימן, הבת של יוסי מימן, הבעלים של ערוץ 10, צייצה בטוויטר "אגב עוד מישהו נגעל מהשיט הזה שמשודר עכשיו בערוץ 10?". בתור הבת של הבעלים את לא אמורה לצייץ כאלה דברים. אבל בתור מישהי שהיא צ'ילבה של אורנה בן דור, אחרי שהמיזם המשותף שלכן קרס, אוהו כמה שאת מרגישה חופשי להכניס. כאילו באנדרסטייטמנט, מי שיבין יבין. אבל למעשה, יש די הרבה אנשים שמבינים. במיוחד אחרי שאת מוסיפה "מדע בדיוני חכם יותר... השם ישמור. ממשפט למשפט זה נהיה מחריד יותר".

נכון, את צודקת, וזו באמת סדרה מגעילה ומחרידה. אבל לצאת נגד תוכנית שמנהלת התוכן של הערוץ החליטה להשקיע בה כסף ולשדר אותה, כשאת הבת של הבעלים, זה לא ממש לעניין. שלא לדבר על כך שבעצם מה יש לך להתנשא עליהן, כשגם את מגיעה מהעולם הזה, ומסיבות ענק מתקיימות אצלכם בבית אחת לשנה. אז אולי לא מדברים עליהן בטלוויזיה, בכזו סדרה, אבל שום דבר ממה שאת רואה שם לא זר לך. אפשר היה להתאפק. בכל זאת, אין ספק שזה יביא דיבור ורייטינג לערוץ, ורייטינג זה כסף, וכסף זה הדבר שאבא שלך מזרים כל הזמן לבור שאין לו תחתית, במקום להזרים לירושה שלך. למעשה, האינטרס שלך הוא שסדרה כזו תצליח. אפילו שאורנה בן דור חתומה עליה, וזה מחריד ומזעזע ו... קאלט. פשוט קאלט.