באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"מי מפחד מצופית גרנט", חמישי 21:50, ערוץ 10

לפני שלושה חודשים כתבתי כאן על צופית שראיינה את דנה אינטרנשיונל כך: "יכול להיות שאם שלוש התוכניות הראשונות יזכו לתגובות טובות, יופקו עוד כמה. בשנה הבאה, זאת אומרת, אם ירצה השם". ובכן, לא שנה ולא נעליים, שלושה חודשים בלבד והתוכנית המצוינת הזו חזרה למסך.

כן, מצוינת. לא שצופית מפחידה, ולא שהיא המראיינת הכי דגולה, אבל מי שראה אותה מראיינת את יוסי בניון בספרד (שוב לא חסכו בהפקה. עם דנה, כזכור, זה היה בבלגיה), הבין למה התוכנית קיבלה צ'אנס מאלה שיושבים שם למעלה. ומי שראה אתמול את התוכנית עם שלישיית "מה קשור", הבין זאת כפליים.

מדובר בפורמט אולטימטיבי: מראיינת יוצאת לשטח עם המרואיינים שלה, לפחות שלושה לוקיישנים, מנסה להגיע לאינטימיות (לא רק נוסח מאיה בוסקילה, אבל גם), ולרוב מצליחה. מה שהם לא מוכנים לומר בראיון של עשר דקות במקרה הטוב באיזו תוכנית אירוח, או אפילו בראיון לעיתון, הם כן מוכנים להגיד כאן. למה? כי המראיינת בעצמה מוכנה לחשוף הרבה. כי היא לא מתביישת. כי אין לה מה להפסיד, או כך לפחות היא מתנהגת.

בקיצור, יום חמישי בערב, בא לכם לצאת לשתות איפשהו. תעשו לעצמכם טובה, תראו קודם את התוכנית של צופית. תאמינו לי, יופי של תדלוק.

"השגריר", רביעי 20:45, ערוץ 2

 אל התוכנית הזאת הגעתי עם חוסר חשק רציני. כמות יחסי הציבור והפרסום העצמי שהזכיינית קשת השקיעה בפמפום התוכנית הזו, השניאה אותה עליי עוד לפני הפרומו הראשון. אחרי הפרומו, שנמשך חמש דקות לפחות, כבר בכלל נשבר לי. אבל מה, מדובר בתוכנית חשובה. מושקעת. רצינית. פה זה לא רצים לדירה או פרויקט Y, שעם כל חיבתי אליו, לא שווה הרבה למדינה. המסביר שלנו בניו יורק דווקא שווה הרבה - ככה אומרים לי בקשת כבר שבוע - ואני לא יכולה להרשות לעצמי לפספס את זה, גם על חשבון ערב המחווה לעוזי חיטמן בערוץ 1.

אז התיישבתי לראות. נחמן שי ממלא את המסך בנאום רציני. לרגע יש הרגשה שחזרנו למלחמת המפרץ, והוא בכלל לא מרגיע. רק אלוהים יודע איך הוא נהיה מומחה להסברה. כשיעקב פרי מדבר, לעומת זאת, המחשבה הראשונה היא על השיטות של השב"כ להוציא מאנשים את האמת, אבל אז הוא נראה כזה נחמד ולא מאיים, אז שיישאר. וכשרינה מצליח פותחת את הפה אני נזכרת שאולי בכל זאת יש דברים טובים בחדשות ערוץ 2 חוץ מיורם בינור, אם כי סביר שאני אמשיך להפסיד אותם.

14 המועמדים נכנסים לחדר הישיבות במלון המלך דוד. אם דונאלד טראמפ באמת מתכוון לתבוע את קשת על גניבת פורמט, שיתחיל עם הסצינה הזו. ואם אפשר, אז שבאותה הזדמנות יגיד מה הוא חושב על יעקב פרי. כי אני חושבת שהוא עושה עבודה מצוינת.

המשימה הראשונה מתבצעת בקיימברידג', לא בארץ. העובדה הפשוטה הזו - שהתוכנית מצולמת בחלקה מעבר לים - מוסיפה מאוד לאמינות שלה ולרצינות שבה יתייחסו אליה. בקשת שפכו המון כסף לא רק על יחסי ציבור אלא גם על התוכנית עצמה, תודה לאל. יהיה פה מעניין. זה לא היה רעיון נורא כל כך לשבת לצפות, אפילו שהתוכנית ארוכה מהרצוי.

זה השלב שבו התחלתי לערבב רגשות. כלומר, מאוד רציתי שהבנים ינצחו, ושעפרה תעוף. למרבה השמחה, תוך כמה וכמה דקות, זה אכן קרה. המשימה הבאה תהיה בפריז, כולל אייטם בשאנז אליזה. קנו אותי. כלומר, אם היו אומרים שהמשימה הבאה בירושלים, הייתי עוברת למקור בניו יורק ("המתמחה", ערוץ 10), אבל במצב העניינים הנוכחי אני ממשיכה עם "השגריר". הייתי אומרת שקנו אותי בזול, אבל הקנייה הזו דווקא עלתה למישהו עשרות אלפי דולרים, בהערכה עדינה. בסוף, בלי קשר למכרז ההולך וקרב (שמעתי שבתעשייה אומרים שמועצת הרשות השנייה תקבל את ההצעה של קשת רק מהפחד מה יקרה אם לא), זה ישתלם לו.

רייטינג: 21.7%

"מסך הזהב", ראשון 20:45, ערוץ 2

אתמול, בדיוק בשעה הזו, נפתח טקס מסך הזהב. הטקס שבו אנשי הטלוויזיה מתמוגגים מעצמם, שבו הקהל הוא שקובע מי ילך הביתה עם פרס ומי ישוב בידיים ריקות, שבו הופגן מעט הומור עצמי על הצטחצחותן של זכייניות ערוץ 2 לקראת המכרז, שבו צביקה הדר שוב ניסה להוכיח יכולות וגרם לכולם להצטער שהוא לא נשאר בתחום ההנחיה ומשאיר את המערכונים לטובים ממנו.

שתי זוכות גדולות היו שם: ארץ נהדרת (תוכנית הבידור של השנה ותוכנית השנה) וטמירה ירדני (מפיקת "כוכב נולד 2" ו"השיר שלנו"). זוכה גדול נוסף היה ערוץ 10: מיקי חיימוביץ' ויעקב אילון זכו בפעם השנייה ברציפות (כמה שמחתי שהקציצה הקרירה והשחצן מהשייטת שוב הפסידו), וכך גם אודטה. "24" ו"המורדים" זכו כסדרות רכש. ערוץ 3 הפסיד, כשרק אס אחד שלו עשה את העבודה, כרגיל.

רוב הזכיות לא היו מעניינות, אלא אם לוקחים בחשבון את העובדה שמדובר באנשים יפים: יהודה לוי, אגם רודברג, יאיר לפיד. הרבה יותר מעניין היה לקבל את שחקני "ארץ נהדרת" בפרודיה על "הבורגנים". אורנה בנאי בתפקיד נילי, אלי פיניש מעולה בתפקיד בני, עלמה זק כנינה, טל פרידמן בתפקיד לילך עם הרווח בשיניים, מריאנו כיוני ודב'לה כדב'לה, זאת אומרת ישראל. יופי של טייפ קאסט. אולי אפשר להחליף אותם כל שבוע?

המערכון על זוכי הריאליטי ("כאן גרים בכיף קרן, עדלי ועזרא ממס הכנסה") היה פחות מוצלח, כמו גם התחרות בין משתתפי הריאליטי על הזכות להגיש פרס. אבל הכי להקיא מגועל היה הרעיון לתת למשתתפי "השגריר" להכריז מפריז על המועמדים בתחרות המגזין. לא מספיק שגם ככה במהלך כל הטקס רצו כתוביות לקראת התוכנית, גם היו צריכים לתקוע לנו אותם עומדים ליד הסיין זחוחים מאושר?

אבל אולי זה מה שמגיע למי שבוחר את אבי קושניר כ"שחקן הטוב ביותר בסדרה מקורית" במקום את אלון אבוטבול או דרור קרן שעשו עבודה טובה בהרבה ב"שבתות וחגים". או למי שבוחר את ריקי בליך כשחקנית הטובה בסדרת המקור (באמת תודה שלא בחרתם את גלית גיאת), ואחר-כך את "אסתי המכוערת" בקטגוריית הסדרות והמיני-סדרות.

ואז, משום מקום ובלי קשר לכלום, עולה ארקדי דוכין על הבמה ושר את "ניגונה של השכונה", השיר הראשון שכתב עוזי חיטמן ז"ל. הנימוק: חיטמן הגיש את פרפר נחמד, הופה היי וחלום עליכם. ובכל זאת, זה לא מרגיש נכון. כי הביצוע של דוכין היה רגע אמיתי, מרגש וקורע מהלב, בתוך ים של זיוף וקלישאות. ואולי זה היה הזהב היחיד בכל הערב הארוך והמאכזב.

רייטינג: 25.6%