באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"בשורות טובות", רביעי 22:10, ערוץ 2

נניח שהייתם שמים אתמול את אבא שלי מול המסך ה-LCD הכי לא שימושי שמישהו אי פעם קנה, ואומרים לו לצפות ב"בשורות טובות". סביר להניח שתוך כמה דקות הוא היה אומר "גנוב זה" (כן, אבא שלי יודע להגיד גנוב, כיוון שכל פעם שהוא פונה אלינו ברעיונות, אנחנו אומרים לו "מה, אתה גנוב?". המילה משעשעת אותו. "ככה אתם מדברים לאבא שלכם?", הוא שואל בחיוך).

נניח שהיינו אומרים לו "כן, גנוב, אבל תמשיך לצפות". מה הוא היה מבין מהפרק ראשון? יש סדרה בשם הבורגנים, היא מסתיימת, כולם מצאו עבודה - סביר להניח שהוא היה מזהה, גם אם לא בשם, את קרן מור, רמי הויברגר ודב נבון, ובכלל לא שם לב שמנשה נוי נעדר מהחבורה. היחיד שנשאר בלי כלום הוא שי אביבי, גיבור "בשורות טובות".

אבל מהר מאוד הוא מסתדר: מציעים לו חוזה טאלנט. אולי לא בדיוק הסתדר: זה סוג של חוזה כובל. הוא לוקח אותו בכל זאת, במקום לנסוע להודו. אשתו מתעצבנת מדחיית הנסיעה ("מה יש להם לחפש בהודו? שייסעו לסין, יותר טוב", היה אומר אבא שלי), אבל החבר המפיק מרוצה. שנינויות כמו "הוא צריך קריירה - הוא צריך חופש - הוא צריך קריירה - הוא צריך חופש - אני צריכה פיפי", היו עוברות לאבא שלי מעל הראש. בצדק – הן לא שנינויות, הן סתם מיחזור של רעיון.

את אייל קיציס ואת עדי אשכנזי אבא היה מזהה, אבל הוא לא היה מבין מה הם שייכים לעניין. ואנשים מבוגרים שחוזרים מהודו עם חיתולים במקום בגדים, זה בכלל כבר היה מוגזם. בקיצור: שום דבר לא מעניין, שום דבר להתחבר, שום סיבה לחזור אל המסך.

זה אבא. אבל מה איתי? גם אצלי המצב לא שונה בהרבה. סדרה שבה טורחים לשלב כל כך הרבה שחקנים מפורסמים מריחה מתסריט בעייתי. נכון, יכול להיות מאוד שכולם מתים על שי אביבי ולכן רצו להשתתף בסדרה שלו בתפקיד אורח. אבל למה חייבים לדחוף את כולם בפרק הראשון?

סדרות שסובבות סביב אדם אחד מצריכות שהאדם הזה יהיה מאוד מעניין. שי אביבי מעניין חבורה מאוד מצומצמת של אנשים. אולי לו טוב עם זה, אבל לזכיינית שלו, קשת, זה קצת פחות טוב. היא לקחה הימור גדול, ולא בטוח שהוא ישתלם לה. בינתיים, אני חוזרת להקדיש את ימי רביעי ל"עמוק באדמה".

"פישר קינג", שלישי 21:30, ערוץ הוט דרמה

אחרי האכזבה מהסרט של אתמול, בא סרט מצוין כמו "פישר קינג" ומיגנט אותי אל המסך. לא מפני שהוא נראה כל כך טוב - אין שום דבר סקסי בהומלסים, בדיוק כפי שמבין הגיבור כשמציעים לו לככב בסדרת הומלסים שתיקרא "חופשי ומאושר", מעין קריצה פנימית קטנה של הבמאי - אלא מפני שמדובר בסרט שעשוי טוב.

זוכרים את רובין וויליאמס בבוקר טוב ויטנאם? ובכן, פה תפקיד השדרן שייך דווקא לג'ף ברידג'ס (מי שראה פרויקט Y2: אלון מאוד דומה לו) שמגלם את ג'ק לוקאס. שיר הפתיחה של התוכנית שלו הואHit the road, Jack, והוא אכן יוצא לו לדרכו בלי לדעת היא תוביל אותו. בין היתר, ילווה אותו שיר מופלא אחר, הנפתח במילים "אני אוהב את ניו יורק ביוני, ואת?" (How About You - George Fenton). בכלל, ככל שחלף הזמן התברר כי פס הקול הוא חוליה חזקה בסרט. גם אם יש בו יציאות משעשעות כמו "I've got the power", שרקדנו כל כך הרבה אי שם בתחילת שנות התשעים.

בלי שום פאואר, אולי אפילו להפך, מתנהל פרי (וויליאמס) בעולם הניו יורקי האכזרי. אדוארד מלניק, מאזין שלוקאס ירד עליו והעיף אותו מהקו, נכנס למסעדת יאפים, ריסס שבעה אנשים ואחת מהם היתה זוגתו של פרי. המורה המעונב איבד את שפיותו.

שלוש שנים אחר כך, ג'ק ופרי נפגשים. אחד הומלס, שני יוצא עם פרחה מנומרת שמחזיקה בספריית וידיאו. אחד הוזה על היותו שליח אלוהים בחיפוש אחר הגביע הקדוש, שני כנראה מבין שהגביע יכול להיות אישה, ועושה הכל כדי להתקדם בכיוון הזה. אחד תקוע בעולמו שלו, שני נכנס לתוך העולם הזה מתוך כוונה לכפר על חטאים. ולתוך המפגש ההזוי נדחפים דראג קווין עם שפם ובובת פינוקיו מעץ. הרי מהי המציאות אם לא אוסף של שקרים שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים.

דוגמה לשקר - הדימוי הרווח הוא שמי שעובד בבית חולים לנדכאים הוא אחד שאכפת לו. אבל האמת היא שהוא עסוק בלהסתתר בחדרים, ומגיח החוצה מהחורים רק כששליח הפיצה מגיע. לוקאס יושב בחדר ההמתנה המזעזע (מזכיר את בית המשוגעים ב"אקספרס של חצות"), עליו הדראג קווין בפוזה של ישו, ואיכשהו הם נראים כמו הדבר הכי שפוי בחדר. במיוחד אחרי הניסיונות החוזרים של פרי לשכנע אנשים לשיר את "אני אוהב את ניו יורק ביוני".

פרי זה, משיגינע אמיתי. ובדקות הארוכות של הסרט, יש לו הרבה הזדמנויות להדגים את שיגיונותיו. למשל בסנטרל פארק בלילה, עת הוא מאוורר את כל איבריו, ומשכנע את ג'ק להצטרף, לשכב על הגב ולהביט בשמיים. כך אנחנו שומעים לראשונה את סיפורו של פישר קינג, שחיפש אף הוא את הגביע הקדוש. סיפור כזה אפשר לספר בכל שעה ובכל זמן, אבל הוא מעדיף את הסנטרל בפארק בלילה. בפעם הזו ג'ק עדיין עם הבגדים.

בכל סרט טוב יש גם קצת אהבה, אבל פה היא בכלל לא טריוויאלית. לא בין פרי ללינדה, לא בין ג'ק לאן. יש עוד המון דברים, אבל השאלה היא למה לכתוב על כולם. הכי כיף להיזכר בכל פעם במשהו אחר, או לקבל אינסייטים של אחרים.

כמעט פספסתי: את טום וויטס בתפקיד ההומלס בכיסא גלגלים, שמסביר לג'ק שאנשים זורקים מטבע בשביל לא להסתכל עליו. או משהו כזה.

"פישר קינג", ארה"ב 1991. 137 דקות. במאי: טרי גיליאם (קיבל את אריה הכסף בפסטיבל ונציה). שחקנים: רובין וויליאמס (גלובוס הזהב לשחקן ראשי), ג'ף ברידג'ס, מרסדס לוהל (אן, חברתו של ג'ק. זכתה באוסקר ובגלובוס הזהב לשחקנית משנה), אמנדה פלאמר (לינדה).

"מחר יום חדש", שני 22:03, הוט סרטים

סרטים ניסיוניים, כך מסתבר, יש בכל מדינה. גם אם לכאורה יש להם ניחוח צרפתי, הבטחה פריזאית ומצבים ניו יורקיים, זה לא אומר שייצא מהם משהו טוב.

"מחר יום חדש" הוא סרט שמציג קשרים בין אנשים, מחולק לפי ימים, ועוסק בעיקר בשאלה הגורלית של הקשר בין העץ לניילון (אל תגידו לי סיינפלד). זה מתחיל כאשר אליזבת עוברת לדירה חדשה ולא יודעת מה לעשות עם השידה הישנה מסוף המאה ה-19 שהצליחה לגרד מהירושה. חברתה מארי מציעה לה לפרק לחלקים ולאחסן בניילון במרתף. ידיד שהיא פוגשת בהום סנטר מהזן הצרפתי אומר לה שככה העץ דווקא יירקב או יתעקם.

עם הניילון ביד, ועוד לפני התשלום, היא פוגשת זקנה בשם אווה שמבינה בניילונים - ואחר כך מתברר שגם בווילונות - ומנסה לתפוס בקופה את סופי ולעשות איתה החלפות על הניילון. סופי לא מסכימה כי היא ממהרת. בחוץ היא דווקא מגלה שבעלה, קסבייה, ברח לה ולכן יש זמן לדבר על העץ והניילון. כשהבעל חוזר, היא מכניסה גם אותו לתמונה. הוא חושב שזו שיחה אווילית, אבל מכניס לעניין גם את חברו מעצב התפאורות פרנק, שבעצמו מתלונן על לקוחות שרוצים רצפת פרקט לבית ומוכנים לשלם על העץ אבל לא על העבודה.

כמה ימים אחר כך - שני: הלם, שלישי: מערבולות, רביעי: מהלומה, חמישי: מחר יום חדש, שישי: המגמה - אליזבת הולכת עם אווה לבחור כד אפר, ומנסה לבחור לעצמה ארון עץ. אנחנו מבודדים הכל עם ניילון, אומר לה המוכר בהתלהבות, והיא אומרת לעצמה: יופי, את הניילון כבר יש לי. לפחות משהו אחד עשיתי נכון.

זה כנראה גם הדבר היחיד הנכון בסרט. אנשים, מדרכות, חנויות, פסיכולוג שגם עושה טיפולי גוף בשם בדוי (הבעל, קסבייה), כלומר מטופלים משני סוגים, כלומר עוד הרבה אנשים, וזה לא נגמר. ומה בכלל רוצים להגיד לנו כאן? שגם שטויות יכולות לעבור בין בני אדם, כולל שיר קטן ששמענו במקרה אצל מישהו? את זה אני כבר יודעת לבד, מאז שאני שרה לעצמי את "אמריקה" של הלהקה הבריטית ההיא.

רציתי לגלות סרט טוב שרק יחידי סגולה מכירים. למרבה הצער, נכשלתי. הקטע המשעשע היחיד היה פסיכולוג שמניף ידיים לקצב הצפרדע שלו. ולגברים היה התחת של אליזבת בין שלבי הסולם. ולחובבי הפרחים היה גרניום אדום. חוץ מזה, יוק. ואיזה מזל שאין לי מרתף, או רהיטים מיותרים.

"מחר יום חדש" (Ca Ira Mieux Demain), צרפת 2000. 89 דקות. במאית: ג'יאן לברון. שחקנים: נטלי ביי (סופי), ג'יאן בליבר (אליזבת), איזבל קארה (מארי), דידייה באס (פרנק), ז'ו פרייס דרוסין (קסבייה), דניאל דרייה (אווה).

אתר הסרט: http://www.bacfilms.com/site/demain/commode.htm