באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

* ראיתי אתמול פרק של משמורת, והיה די מוצלח. הרבה דמויות היו מחוץ לפרק, ואני מנסה לחשוב אם זה קשור. אין לי מושג. מה שבטוח: אני מוכנה לצפות בפרק שלם שכולו יונתן ברק ואורלי זילברשץ.

* ב-BBC Prime רצה עכשיו סדרה בשם "שבוע בלי נשים" (the week the women went). לכאורה, עוד ריאליטי אנגלי בכפר טיפוסי, למעשה מרתק כרגיל. יש להם את זה, לבריטים. ואיכשהו הם נראים יותר אחים מכל ישראל בכל מושב.

* היום בצהרים עוד חמישה פרקים של "בובות". יכול להיות שאצל ההורים לא אוכל לצפות בכולם, אבל אני בהחלט מתכוונת לנסות. המוח שלי זקוק בדחיפות לשטיפה.

* בערב דודו טופז מגיע להתארח אצל ארז טל (וגם קודם ב"רק בישראל"). נראה לי שאכוון את הוידיאו, עניין שלא קרה כבר חודשים ארוכים, פשוט כי לא היה בשביל מה.

* סליחה על הבוטות. זה לא אתם, וזה לא אני, זה הסרט

"בעמק האלה", בבית הקולנוע הקרוב לביתכם

הוליווד החליטה שהלקאה עצמית זה בסדר כל זמן שעושים את זה במידה, אבל אמריקה לא קנתה את זה. זה, בתמצית, מה שקורה כעת בכל הנוגע לסרטים ביקורתיים על המעורבות האמריקנית בעיראק. אחד מהם, "בעמק האלה", יצא לאקרנים בארה"ב לפני חודשיים וחצי, וברחבי העולם כולו הביא עד היום הכנסות של 10.7 מיליון דולר בלבד. אפשר להגיד שהכישלון המהדהד הזה נובע מאובר פטריוטיות של האמריקנים, אבל הרבה יותר נכון לומר: זה פשוט לא סרט טוב.

במרכז העלילה עומד אב, איש צבא לשעבר, שבנו החייל חזר מעירק יחד עם הפלוגה שלו, אבל נעלם זמן קצר אחר כך, ועל אף רמיזות של הצבא, מעולם לא הגיע לביתו ולהוריו. האב יוצא לחקור מה קרה, בלשית משטרה מנפנפת אותו, אבל תוך זמן קצר נמצאת גופה שנגררה משטח אזרחי לשטח צבאי – ואז השניים יוצאים למסע משותף על מנת לגלות את האמת.

אומנם הוא אזרח והיא בלשית, כך שהוא לא אמור להתערב לה בעבודה, אבל אחרי שהיא מזמינה אותו לארוחת ערב אצלה בבית, נשמה טהורה שכמותה, ברור שהם צוות. אחרי אותה ארוחה, כשצריך להשכיב לישון את בנה של הבלשית החד הורית, מתברר ששמו דוד אבל הוא לא יודע מי זה בכלל דוד. כמה פשטני: כאן מגיעה הפרשנות לשמו של הסרט - השאוב מהקרב בין דוד לגוליית שהתקיים בעמק האלה, פה אצלנו בארץ חמדת אבות. המסר ברור: גם אם אתה קטן, אל תפחד להילחם נגד הגדול. גם אם אתה "רק" הורה, אל תפחד להילחם מול צבא גדול וחזק שאוהב לטייח, כי בסוף האמת תתגלה.

מסר חזק, לא? עלילה מטלטלת, לא? סוזן סרנדון מצוינת, לא? אז זהו, שלא. איכשהו משהו התפקשש, ואף אחת מהדמויות לא יוצרת הזדהות עמוקה. הצופה גם לא באמת כועס על אף אחת מהדמויות, ובאופן כללי, רגשות אינם הצד החזק פה - וזה בסרט שמדבר על חייל שנהרג! צריך להיות ממש "גאון" כדי ליצור כזה חוסר אכפתיות.

בקיצור, אם ראיתם פוסטר של הסרט, וחשבתם שהגיע הזמן לראות משהו עם מסר חברתי נוקב – עדיף שתוותרו על הרעיון. נכון שאין עכשיו הרבה סרטים יותר טובים בקולנוע, אבל לפעמים עדיף פשוט לוותר.

"בעמק האלה" (In the Valley of Elah), ארה"ב 2007. 124 דקות. במאי: פול האגיס. שחקנים: טומי לי ג'ונס, שרליז ת'רון, סוזן סרנדון, גייסון פטריק.

האלבומים הגדולים: תיסלם – רדיו חזק, רביעי 19:00, ערוץ 24

בכל הקשור לצפייה בטלוויזיה, אין דבר כייפי יותר מליפול על תוכנית שלא התכוונתם לראות אבל הנה היא כאן והיא עושה לכם טוב על הלב, משכיחה מכם את כל צרות היומיום ומעלה חיוך על הפנים. לא חיוך של קומדיה - אם כי גם זה בסדר - אלא חיוך של הנאה אמיתית.

זה בדיוק מה שקרה לי הערב, כשצפיתי בתוכנית "האלבומים הגדולים", שמעולם לא ידעתי על קיומה וספק אם אראה אותה שוב. התוכנית הוקדשה ללהקת תיסלם ולאלבום "רדיו חזק", וכללה מלבד מפגש של כל החברים בסלון מעוצב לעילא ולעילא, גם ראיונות עם אנשים שונים שעבדו עם הלהקה בזמנים שונים - דורי בן זאב, קובי מידן, לואי להב, יואב גרא ואחרים. חלקם התארחו ב"סלון", חלקם התראיינו בגלי צה"ל, חלקם בבית. כל אחד הציג עוד פן של הלהקה.

וככה, אפילו שאני בכלל מהצד של "בנזין", נהניתי לשמוע על החבר'ה הצעירים שרצו לעשות רוקנרול אבל לא היו להם שירים, שקיוו לפרוץ בחו"ל אבל נאלצו להסתפק בישראל, שהתרגשו, שנהנו, שישבו שעות באולפני הקלטה ברישפון ועשו כל מה שלואי להב אמר להם, כי הוא עבד קודם עם ברוס ספרינגסטין והוא יודע על מה הוא מדבר.

הם לא עשו את זה בשביל הכסף, זה כבר ברור. הכסף הגיע בעיקר בהופעות האיחוד למיניהן, ובקריירות הפרטיות בהמשך. הם עשו את זה כחבורה - גדולה (ששה חברים) ומוצלחת - שעברה יחד חוויות שאין כמותן כיום פשוט כי אין אף להקת רוק שמופיעה למעלה מ-20 פעמים בחודש.

קצת מצחיק לגלות כיצד נכתבו השירים שכולם מדקלמים בהופעות (צוף פילוסוף לחבר'ה: "אמרתם שצריך להקליט שירה ואין מילים, הסתכלתי על דני, הסתכלתי על יזהר, יצא לי המשפט "שתי טיפות גדולות זולגות על החלון"). לרוב השירים היתה רק גרסה אנגלית, בגלל הניסיון החו"לי, ואז הלכו לגל"צניקים כמו דורי בן זאב או קובי מידן שיתנו גרסה עברית. לפחות לגבי מידן היתה תחושה שהוא מתנשא עליהם, הוא מצידו מכחיש.

האמת? זה לא באמת משנה, כי היום כולם גאים להגיד שהיה להם חלק בתיסלם וב"רדיו חזק". וגם אם אני מהצד של בנזין, שעה של זיכרונות ומוזיקה טובה (בכל זאת, יזהר אשדות הלחין) גרמה ללב שלי להתרחב. ובימינו, זה לא מעט.

חברי תיסלם: דני בסן, יאיר ניצני, יזהר אשדות, צוף פילוסוף, יושי שדה, סמי אבזרדל.