באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

רצח מוצדק, באחד מערוצי הסרטים

לפני שאני מתחילה, אני רוצה לצטט כאן דברים שנכתבו על הסרט "רצח מוצדק":

"נלוז לחלוטין, בלתי מפותח, כל כך בסיסי וצפוי. עם במאי פחות משעמם, שחקנים שפחות מצפים מהם לגדולות, ועם טיפה יותר חוצפה והקצנה אפשר היה להוציא ממנו משהו יותר אנדרגראונדי שיתגנב מאחורי הגב ויפתיע, ולא יהיה מופת של שאפתנות יתר נטולת כיסוי".

עכשיו אני אגיד משהו על עצמי: דווקא כן הייתי מופתעת בסוף. מבחינתי הסרט הזה לא היה צפוי כמעט בכלל. ומבחינתי, כשרוברט דה נירו ואל פצ'ינו מופיעים בסרט אחד, אי אפשר לדבר על "שאפתנות יתר". אלה דה נירו ופצ'ינו, בן אדם.

יכול להיות שמי שכתב הביקורת הושפע קצת מרגשותיו האישיים. בכל זאת בסרט מעורבים כמה ישראלים – אבי לרנר, בועז דוידזון, לטי גוברמן, שירלי ברנר. סרט הוליוודי עם כל כך יורדים, חייב להיות חרא, הלא כן?

* * *

זה לא שאני חושבת ש"רצח מוצדק" הוא סרט מופת. אני מניחה שהרבה יותר קל להגיד שהרצח מוצדק אבל הסרט לא. בכלל, הרבה פעמים הפריע לי כמה שהוא מנוכר, חסר רגש, לא נותן לנו להתקרב באמת לאף דמות, מעביר סיפור של שרשרת מקרי רצח כאילו זה רשומון אינפורמטיבי, בלי לתקתק לי את הלב וכמעט בלי להפחיד לי את הנשמה. אפילו הסקס נראה ונשמע סתמי להחריד.

אבל כמו שאמרתי, אי אפשר לראות את פצ'ינו ולהישאר אדיש. הוא שחקן מעולה, ואי אפשר לקחת את זה ממנו (לא יודעת למה, אבל בכל פעם שאני רואה אותו אני חושבת על לאונרד כהן). כשהוא משחק דמות שמסתובבת שעם אקדח, זה בכלל עושה לי את זה. גם אם מדובר בשוטר מזדקן שמסתובב עם שותף שמזדקן יותר גרוע ממנו.

מה שמוביל אותי לדה נירו, שנראה פה בעיקר כמו סבא'לה כושל – במיוחד כשהוא לובש מכנסיים בגזרה גבוהה, חולצת משבצות וז'קט "ספורטיבי". גם כשהוא לבוש בטריינינג זה לא נראה יותר טוב. נראה לי שחסכו פה באגף התלבושות. מזל ששידכו לו משפטים כמו "רוב האנשים מכבדים את התג. כולם מכבדים את האקדח".

בגדול, עצם שמו של הסרט, "רצח מוצדק", מסגיר את הקו המוסרי של העלילה – לפעמים צריך להרוג את הרעים או לשלוח אותם לכלא, והחוק לא מאפשר את זה. אז עוזרים קצת לחוק, ו-99% מהאנשים יכולים להמשיך לחיות את חייהם השלווים. ה-1% של הפושעים גם כן לא ישנה את דרכיו יותר מדי, אבל לפחות לזה שלחץ על ההדק תהיה תחושה טובה. לשוטרים המוסריים יהיה קשה עם זה. מי אמר "המגן" / ויק מאקי ולא קיבל.

אז כן, "רצח מוצדק" הוא לא סרט מופת, הוא לא הסרט הגדול שמאחד שוב את שני השחקנים הגדולים וגורם לכולם להתעלף בדיוק כמו שהם רצו. זה לא סרט שיורה בך ממרחק של 50 מטר ופוגע בול. זה סרט שקרב התרנגולים שמתנהל בו, בהשתתפות טורק ורוסטר (הכינויים של צמד השוטרים), לא מסתיים כמו שהיינו רוצים שיהיה. אבל הוא סרט לא רע. הוא סרט עם שני שחקנים טובים, עם כמה ציטוטים טובים, ועם יכולת להפתיע. ואם זה הופך אותי ל"בלתי מפותחת", למי אכפת.

רצח מוצדק (Righteous Kill). ארה"ב 2008. 101 דקות. במאי: ג'ון אבנט. שחקנים: רוברט דה נירו, אל פצ'ינו, 50 סנט (מגלם את ספיידר), קרלה גוגינו (הבחורה מהמז"פ, קארן קורלי), ג'ון לגואיזמו (הבלש סימון פרז. מוכר לנו מ-er), דניאל וולברג (אח של מרק. מגלם את הבלש טד ריילי, השותף של פרז)

1. חיים כהן היה אתמול בערב מולטי טאלנט – בזפזופ ראשון צפיתי בו בארוחת הערב של "מאסטר שף" בערוץ 2, בזפזופ שני הוא הופיע בשידור חוזר של "שום פלפל ושמן זית" בערוץ 1 (אורח: דני סידס). חייבים לומר – הוא היה הרבה יותר מוצלח בגלגול הראשון. וגם לא היה לו את אייל שני על הראש. מה שמביא אותי לנקודה השנייה.
2. אייל שני – הוא מחובר למשהו מלבד אוכל? האיש נראה כאילו חדשות לא נוגעות בו, עיתונות לא נוגעת בו, שום דבר לא נוגע בו. חי בעולם משל עצמו, מתעלם לחלוטין מכל הבלגן השבועי ומהכתבה ב"ידיעות אחרונות" ופשוט מבשל. לא יודעת אם לקנא בו או לרחם עליו.
3. בוודאי שמתם לב לקשקוש המוחלט מבית רשת, שבו מחזירים תוכניות מן העבר, כולל שעשועונים שכבר חשבנו שנפטרנו מהם. אז אתמול קשת החזירה את "חיים שכאלה", רק שהחליפו את השם של התוכנית למשהו עם כבוד. חוץ מזה, הכל בדיוק אותו דבר. רטרו חביב אבל קצת מיותר. אז נכון שמוני מושונוב הוא אחד השחקנים היותר נחמדים ואהובים, והוא מוקף באנשים מוכשרים שיכלו לייצר יופי של תוכנית, אבל עם מנחה כמו צביקה הדר... נו, הוא מסתובב יותר מדי עם ילדים בשביל לדבר כמו שצריך עם מבוגרים. או במילים אחרות בין הדר לעמוס אטינגר, כבר עדיף אטינגר. וזו לא מחמאה לאף אחד מהצדדים.

***חצי הערה: שמתם לב לעורכת הדין של ניצב אורי בר לב, שהתראיינה ליאיר לפיד? מאוד בטוחה בעצמה. מאוד מערערת את השחור-לבן של הפרשה. מאוד מעניין שדווקא היא נבחרה לתפקיד (לשעבר התובעת במשפט קצב), מאוד עוזר לבניית האמון בגרסה של ברלב. מאוד לא לטובת ד"ר אורלי אינס (ראו פוסט קודם).

חדשות 10, חמישי 20:00, ערוץ 10

אתמול בערב התרחש מהלך תקשורתי מחושב היטב. מחושב באומץ. יוצא דופן. לא מקובל. בדיוק מה שהתקשורת אוהבת. היה ברור שהיא תשתף פעולה. בלי ספק בכלל. לא סתם תשתף, תפתח עם זה את המהדורות. אומרים 20:00, אז יהיה 20:00. לא יהיה פה שום פספוס. השתגעתם?

ד"ר אורלי אינס הובילה את ההפגנה למען נתקפות תקיפה מינית, שנערכה אתמול ברחבת מוזיאון תל אביב. בשידור חי, בשמונה בערב, היא אמרה בקול חד וברור: "אני המתלוננת נגד ניצב בר לב". נו מור סיקרט וור, נו מור א'. מעכשיו, רק ד"ר אורלי אינס.

"לא עשיתי שום דבר רע, ואני לא מפחדת", אמרה בפתח דבריה. מהקהל צעקו לה "אנחנו איתך". היא עמדה מול המיקרופון המעט גבוה, לבושה בז'קט שחור וגופייה אפורה. השיער הבלונדיני אסוף. דיברה בכנות, בלי פחד. ממקום חזק. סיפרה שבמשך שנה היא מנסה לסייע ל"קורבנות עבירה". והנה היא אחת מהן.

אינס לא יכולה לומר שום דבר שקשור ישירות לתלונה שלה במשטרה, אבל היא כן יכולה לדבר מסביב: "בשבועות האחרונים, מאז העזתי להתלונן דמי הותר, עושים כדי להשחיר את אמינותי ואת אורח חיי... אמרו שאני לא אמינה, פועלת משיקולים זרים ומניפולטיבית... שאלו איך ייתכן שהיא אישה חזקה, ובכל זאת פגעו בה. זו שאלה בלתי לגיטימית בעליל, ואת זה יודע כל מי שמבין בקורבנוּת... אני זוכה לסוג של התעללות חדשה – וכך גם ילדיי ומשפחתי. הפכתי לרכוש הכלל".

מעל הבמה היא מזכירה את המובן מאליו: כשאישה אומרת לא היא מתכוונת לא.

הקהל צועק, ושר, וצועק: לא זה לא, ולא ולא ולא.

החבר'ה בקונטרול, אולי גם מיקי באולפן, אומרים לעצמם: איזו אישה. איזו עוצמות. כל הכבוד לה.

"יש לי", אומרת האישה עם העוצמה, "אמון מוחלט בשלטון החוק". למצלמות יש אמון רב בה. הן לא יעזבו אותה אפילו שנייה לפני שזה יסתיים. אחר כך יקרינו על המסך את התגובה של ברלב, שהוכנה מראש, ועיקרה תמיהה על עזות נפשה של המתלוננת הלא-מתביישת. ידאגו להבהיר שזו אינה תגובת המשטרה. לא יגידו, אבל זה עולה מהסאבטקסט, ששם, בגוף האמון על שמירת החוק, כבר היו מעדיפים להתנער ממנו.

ברמה היבשה, אנחנו מחכים להחלטת הפרקליטות – היא זו שתחליט אם האירוע של א', כלומר ד"ר אורלי אינס, פלילי או משמעתי. אבל אנחנו לא ברמה היבשה אלא בחדשות, ולכן לא נחכה לפרקליטות. יש לנו כאן כתבה שהכנו מראש. רואים בה את ד"ר אינס נואמת בכנס שנערך בקיץ 2009, ומתראיינת על פעילות נגד אלימות. בשביל ללמוד עליה קצת יותר, הצופים יצטרכו לעזוב את הטלוויזיה, ולגלוש באינטרנט (בת 46, אם לארבעה).

"כתבנו לענייני", ברוך קרא, כבר ממהר לדבר על פרשת מין אחרת, פרשת הנשיא לשעבר קצב. הזמן קצר, והחשודים בעבריינות מין רבים. להזכיר קולגה שהיתה קשורה ביחסים אישיים עם ברלב? חס וחלילה. יש גבול.

הופה, הנה מצאנו גבול. עכשיו אתם יודעים מה התקשורת לא תשדר. במה היא לא תדון. בכל דבר פיקנטי שקשור אליה לעצמה, שיש בו סירחון קל אך אין בו פלילים. חיסיון עיתונאי מז'אנר חדש.

אבל בואו נתעלם רגע ממכבסת התקשורת. בואו נשים דגש על הדבר החשוב באמת.

כל הכבוד לד"ר אורלי אינס ששמה את הגבול שלה, התלוננה נגד ברלב ויצאה באומץ ובגלוי. מי ייתן וזה ירתיע גברים מלעשות את מה שאסור להם.