באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

קליפורניה, באחד מערוצי הסרטים

אני לא יודעת למה, אבל מכל הסרטים האפשריים "קליפורניה" הזכיר לי את "קרוב יותר". כנראה זה מפני שבשני הסרטים ארבעה שחקנים עושים את העבודה. שתי נשים, שני גברים. אבל אם ב"קרוב יותר" רובם כבר היו מוכרים, ב"קליפורניה" זו הייתה תחילת הדרך.

קחו את בראד פיט למשל. הוא היה אז שחקן צעיר, לא בדיוק חתיך, מפגין כישורי משחק. דיוויד דוקובני היה צעיר ומבטיח, בזכות X-Files וכמובן יומני הנעל האדומה. ג'ולייט לואיס היתה שאפה הורסת. אבל מי זו לעזאזל מישל פורבס? מישהי ש-15 שנה מאוחר יותר שיחקה ב"בטיפול" האמריקאית, ובאמצע נצפתה – או שלא - בעוד הרבה סדרות טלוויזיה ("נמלטים", "דם אמיתי", "מחוז דורהם"), אך לא הצליחה "לעשות את זה" כמו שלושת שותפיה לסרט.

הרביעייה הזו מובילה לא רע את "קליפורניה", כשבולטת מעל כולם ג'ולייט לואיס. אי אפשר היה לנחש שדווקא פיט ייצא בסוף הכוכב מס' 1. מה שכן, מאוד ברור למה הוא ניהל איתה רומן בעקבות הסרט.

אז למקרה שלא ראיתם את הסרט (מחדל. תכף הוא חוגג יומולדת 20), זה מה שצפוי לכם: סופר (דוקובני) שחוקר רוצחים סדרתיים יוצא למסע ברחבי ארה"ב שבו הוא עוקב אחרי מקומות שבהם התרחשו מקרי רצח. בת זוגו היא צלמת פרובוקטיבית (פורבס) שאף אחד לא מתחבר לתמונות שלה ושום גלריה לא מוכנה להציג אותה, ולכן היא בעצם צלמת בעיני עצמה בלבד, ולא בעיני החברה. היא שונאת את המקום שבו הם גרים, והחלון שלה הוא שיעברו לקליפורניה. בשביל הגשמת החלום הזה היא מוכנה לספוג את רעיון ה"מסע", ואף לנפק צילומים שילוו את הספר.

אבל מסע כזה הוא בכל זאת די יקר, ולכן, כדי לא לשאת בעלויות לבד, הם לוקחים איתם את הזוג מתנדב לשלם על הדלק וגם מבטיח להיות שותף לנהיגה – מובטל עצבני, עבריין מורשע בשם ארלי (פיט), וחברתו התמימה-סתומה אדל (לואיס). בהתחלה יש חששות, זה לא בדיוק

 החיבור המתבקש, וגם איך בדיוק המובטל ישלם, אבל לאט לאט דברים מסתדרים ונוצרים קשרים ונהיים קיטורים של אנשים שממילא תקועים אחד עם השני. היה עדיף שכל זה לא יקרה, אבל היי, אז לא היה סרט.

שורת המפתח שייכת לארלי, ששואל את בריאן הסופר: תגיד לי, איך אתה הולך לכתוב ספר על משהו שאין לך מושג עליו? בשאלה הזו טמונה התשובה שתניע את כל הסרט. ויותר מזה לא אומר, כדי לא להרוס. ולמרות שהסרט די נשכח ולא הפך לפולחן, ובוודאי שאף אחד לא חשב להפוך אותו למועמד לפרס – הוא מהסרטים האלה שראויים לצפייה, ואז לצפייה חוזרת.

טריוויה: המקומות שבהם מתרחש הסרט קשורים לשמות השחקנים. הנה הפירוט, באנגלית:

Lewiston Ranch, Mt. Juliet, TX (Juliette Lewis); Forbes, TN (Michelle Forbes; Davidson Mine, Dew Cove, NV (David Duchovny); Bradbury Textile Warehouse in Pittsburgh, PA (Brad Pitt)

קליפורניה, ארה"ב 1993. 117 דקות. במאי: דומיניק סנה. שחקנים: בראד פיט, דיוויד דוקובני, ג'ולייט לואיס, מישל פורבס

איך להצליח בשישה שיעורים, חמישי 22:0, ערוץ 2

אחד, חוקר אמריקאי, לא חשוב מאיזו עדה, עשה מחקר על מיליונריות. גילה שלרוב מדובר בנשים שחינכו אותן לעצמאות מגיל צעיר, סמכו עליהן, נתנו להן את האחריות. לא היה להן על מי להישען, אבינו שבשמיים לא היה אופציה, וכך נוצר אצלן מנוע פנימי מאוד חזק. עכשיו, לא תרצו שהילדים שלכם יהיו מיליונרים? שיהיה מי שידאג לכם בפנסיה? אז יאללה, שחררו אותם לעצמאות.

כל הפסקה הקודמת היתה שטחית בדיוק כמו התוכנית "איך להצליח בשישה שיעורים", ואת זה אני כותבת למרות חיבתי לעו"ד רונאל פישר ולפרופ' יורם יובל. התוכנית הראשונה שלהם הוקדשה לחינוך להצלחה – מה צריך לקרות כדי שילד יהיה מוצלח. כמובן שפה ושם עלתה השאלה למה בכלל צריך להיות מוצלח, אבל מאוד במינוריות. בגדול, הוצגו כמה שיטות לדחיפת הילד להצטיינות, וניתן מקום גם ליוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל, עו"ד קובי סודרי (מוכר לי מאוד, השד יודע מאיפה), שלמרות היותו אטום רגשית במידה מסוימת - ואולי דווקא בגלל זה - הצליח לרגש.

התוכנית התחילה עם אבא שדחף את שלוש בנותיו להצטיינות בשחמט עד רמת אליפות עולם, ויותר מפעם אחת. הוא מאמין שילדים לא צריכים ללכת לבית ספר. עדיף שיתחנכו בבית. זה מה שהוא עשה עם הבנות, על הנכדים יש לו פחות שליטה, אבל הוא כן מתרגל איתם שחמט מתוך אמונה שכל ילד יכול להיות גאון. ואני לא מפסיקה לחשוב – אם הוא מאמין כל כך גדול בלימודים, וחושב שיכול אפילו לחנך ילדים לגאונות, למה הוא לא מדבר בעברית? זו הרי לא השנה הראשונה, ואפילו לא החמישית שלו בארץ.

קצת קרוב אליו בספקטרום נמצאת משפחת דרמון. שם מספיק שילד יצייץ על חלום, וההורים ירוצו להגשים לו אותו. מצד אחד, הלוואי על כולנו הורים כאלה. מצד שני, חייבים להיות מאוד זהירים איתם – מרגע שאמרת משהו, והם עשו דברים כדי לקדם אותך לכיוון שעליו דיברת, אתה מרגיש שאתה חייב להם, כי הם התאמצו בשבילך. אתה מראה התעניינות גם אם זה לא מעניין אותך יותר, כי לא נעים לאכזב.

זה לא הם אמרו, וגם לא רונאל פישר. זו הפרשנות שלי. הוא ניסה לברר איתם מה קורה במקרה של כישלון, הם נפנפו אותו בתשובה "זו לא אופציה". היה שווה להתעקש איתם, אבל זה כנראה היה הורס את התזה של התוכנית. והרי מה יותר חשוב מהתזה, מהכללים שפרופ' יורם יובל כותב על הלוח.

כמו "איך להיות מאושר בשישה שיעורים", שפרופ' יובל עשה עם מיקי רוזנטל – גם כאן לא למדתי שום דבר חדש מעבר למה שכבר ידעתי. כדי שילדים יצליחו צריך להשקיע בהם, וכדאי מאוד להגביל אותם כמה שפחות. עדיף לתת להם להפעיל את הראש. במקום להגיד "מה שחשוב זה שהוא יהיה מאושר", חשוב לעזור לילד לממש את עצמו. נשמע פשוט, אבל רוב ההורים פשוט עייפים מדי אחרי יום עבודה, בקושי היה להם כוח להחזיק את העיניים פתוחות מול פישר ויובל. הנחמה שלהם – וגם על זה איש לא דיבר בתוכנית – היא שבעידן האינטרנט, ילד יכול למצוא תשובות כמעט לכל השאלות גם בלעדיהם.

בקטנה: דמעתי בטירוף כשצפיתי בכתבה של בן שני על המכתבים של רון ארד מהשבי. מרגש, מצמרר, גורם לך להפליג במחשבות. גם בפתיחת העונה ה-18, אילנה דיין מספקת את הסחורה. רייטינג: 27%

לוק סטוק ושני קנים מעשנים, באחד מערוצי הסרטים

רק לפני יומיים התלוננתי פה על סרט ללא סוף, כלומר הבעתי אכזבה גמורה מסיומו של "הערת שוליים", והנה אתמול צפיתי בסרט עם סוף פתוח, ולא היה אכפת לי בכלל. להפך, חשבתי שזה מגניב. איזה הבדל בין הישראלי שלא יודע לגמור, לבין הבריטי שיצר את "לוק סטוק ושני קנים מעשנים"!

הרבה לפני שגאי ריצ'י היה הבעל של מדונה, הוא עשה סרטים מגניבים, עם גיבורים קרועים בשכל. לאחד מהסרטים קראו "לוק סטוק ושני קנים מעשנים", ואני בספק אם היא ראתה אותו, ואם ראתה, ספק אם נהנתה. אבל אני נהניתי מאוד, ולא הפריע לי בכלל שאין לי מושג איפה הסרט מתרחש. זה הרי כל כך לא חשוב כשיש עלילה שניזונה ממופרעים בשכל (מי ראה את "מוכרים בלבד" של קווין סמית?).

והסרט הזה עמוס מופרעים, או-הו כמה שהוא עמוס. חבורות-חבורות של מופרעים, טיפשים יותר ופחות, וחבורה אחת שמובילה את העניינים. איזה עניינים? הימורי קלפים, רובים, גראס, ניבולי פה והבטחה לגרזן. בחבורה הזו תמצאו את אדי ("חכמולוג-רחוב" כינה אותו מישהו), טום (בחור קצת טמבל), בייקון (בין פחדן לאמיץ) וסופ (שף פחדן). ולמרות שהם מצוינים, אהבתי את יותר את ניק דה גריק (כלומר ניק היווני, כולל הפסקול המתבקש) ואת ביג כריס - האבא עם הילד, דמות "חינוכית" עם ערכים מוזרים במיוחד.

ב-IMDB ספרו 16 גופות ו-125 פעמים שבהן נאמרה המילה פאק, אבל שכחו שהמספר החשוב הוא 2 – רק לשתי בחורות יש תפקיד בסרט הזה. וכמובן שהוא קטנטן, והן יוצאות קליבריות רק בכאילו. בייחוד זו שריססה בלי לכוון. במובן הזה, ריצ'י יוצא תסריטאי ובמאי מבאס. זה מזכיר לי "This is England" של שיין מידוז, שגם בו יש רק אישה אחת – האימא. מה עובר על במאי בריטניה האוונגרדיים? מה, זה יותר מדי מיינסטרימי לשתף נשים בסרטים שלך?

למעט הבעיה הקטנה-גדולה הזו, אין ספק ש"לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" הוא אחד הסרטים היותר כייפיים שיש. לא במקרה הוא הפך לסרט פולחן בבריטניה – לועגים פה לכולם במידה שווה. ולא במקרה, הוא די נכשל בארה"ב - אין פה שום דבר נוצץ, ואפילו מה שיקר, לא נראה כזה. אישית, אני מעדיפה את הבריטים על פני האמריקאים. למי יש כוח לכל הליקוק האסתטי.

לסיכום אני רוצה להביא כאן ציטוט מפי העוזר הקשוח של הארי האצ'ט, טמבל עם שכרון כוח, מה שגורם לו לחשוב שהוא חכם: "כשרוקדים עם השטן, צריך לחכות שהמוזיקה תיפסק". יו נו ווט איי מין?

טריוויה: טרודי סטילר, אשתו של סטינג, היתה המפיקה הראשית של הסרט. לסטינג יש פה תפקיד קטן. השניים הם אלה ששידכו בין ריצ'י למדונה.

בונוס: טריילר שרק מי שראה את הסרט יבין ממנו משהו. ובחיי שלא ידעתי שהם לקחו את אותו ציטוט כמוני!

לוק סטוק ושני קנים מעשנים (Lock, Stock and Two Smoking Barrels). בריטניה, 1998. 107 דקות. במאי: גאי ריצ'י. שחקנים: דקסטר פלצ'ר (ששיחק ב"מלון בבילון"), ג'ייסון פלמינג ("בנג'מין באטן", "סנאץ'"), ג'ייסון סטטהם ("הג'וב האיטלקי"), סטינג (בתור בעל הבר, אבא של אדי) סטיבן מקינטוש, ניקולס רואו

החבורה בעוד פוזה אופיינית

אריק ובנץ גרסת גיא ריצ'י