באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

הנה נגמרת לה שנה לועזית, ואני חשתי צורך לסכם כמו כל עם ישראל. הרעיון המקורי היה לעבור על הבלוג חודש-חודש, ולהוציא את המיטב. אלא שכבר בינואר התברר שקרו כל כך הרבה דברים, שמספיק להגיע עד מאי כדי שייצא כאן פוסט באורך קילומטרים. שנה שלמה בכלל לא באה בחשבון.

האם גם ינואר 2008 יהיה כל כך מוצלח? הכל תלוי בזכייניות המתחלפות בימים, ובאירועים הפוליטיים, התקשורתיים והחברתיים שישחרו לפתחנו. בכל מקרה, לקראת האוסקר עולה החודש הערוץ האהוב עליי "הוט גולד" (אפיק 12), מה שאומר שאני עומדת להשלים את החסר מהשנה שעברה, ולראות הרבה הרבה סרטים.

עד שזה יקרה, הנה המיטב של ינואר 2007:

באקטואליה1:

הנשיא לשעבר משה קצב במסיבת עיתונאים שבה הוא משקר במצח נחושה כדי להגן על כבודו - זה שהוא רמס במו עצמו - ובאקט מגוחך תוקף את גדי סוקניק וערוץ 2. ב"ארץ נהדרת" אמרו לו תודה.

באקטואליה2:

הרמטכ"ל דאז דן חלוץ, במסיבת עיתונאים, טוען "אני לא כוכב נולד, ובשבילי לא מצביעים באס אמ אסים".

בדרמת מקור:

"מרחק נגיעה" עולה לאוויר.

אני לא מתחברת.

שאר העם כן.

ובענק.

בעצבים:

חברת הכבלים איימה להוריד את ערוץ BBC Prime. למרבה השמחה זה לא קרה בסוף.

בטראש:

גיא פינס עלה עם עונה עשירית, שנפתחה בתחקיר על מועמדי "היורש" של אורי גלר. כן, היתה סדרה כזו.

בחצי טראש:

התחקיר של אילנה דיין על סוכנות רוברטו. נשוא התחקיר, רוברט בן שושן,

הגיע לאולפן ואמר שבא "כי "אשתי שלחה אותי". אני המרתי שהעבריינים שלחו אותו,

וגם אמרו לו בדיוק מה להגיד. אני לא בטוחה שטעיתי.

בדוקומנטרי:

"החולמים" הם ישראלים שחולמים לעשות את זה באמריקה. גם אני רציתי להצטרף, אפילו היה לי חזון: הנה אני אורזת מזוודות, עולה על מטוס, ובפעם הבאה שתשמעו עליי זה יהיה בסרט טלוויזיה. אני אהיה צלמת מובילה שכולם באים לתערוכות שלה, אחרי זה יציעו לי לביים קליפ ללהקת רוק חדשנית, כולם ידברו עליו, אני אקח פרס מ-MTV והלהקה תקבל גראמי. משם יתנו לי תפקיד קטן של כבוד בסרט של סקורסזה, ויתנו לי לעשות תערוכה מצילומים שאעשה על הסט של הסרט. ואז אני אשב באולם של האוסקר, לצדי ג'ורג' קלוני, ועל האצבע שלו תנצנץ טבעת.

בדוקומנטרי2:

הפרק האחרון של "עשרת הדיברות". מסקנה לסיום: חבל שיש רק עשר.

בדוקומנטרי חו"ל:

הסרט המעולה של השנה - "האמת בפרסום? החלום הצ'כי". שני סטודנטים לקולנוע מפראג מאסו בקמפיין הממשלתי להצטרפות לאיחוד האירופי, המציאו היפרמרקט דמיוני בשם "החלום הצ'כי", ויצאו למכור אותו להמונים. שיעור מאלף בשטיפת מוח.

במוזיקה:

חמי רודנר נשכר על ידי קשת כדי להביא את היוצרים הישראלים אל "מרגיש בבית", אבל נדחק לשעת השידור הבלתי הגיונית 23:25 במוצ"ש. אחר כך הוא בכלל התפוגג. בקשת כנראה מאמינים בביטוי "אם תרצו אין זו אבדה".

בהוליווד:

טקס גלובוס הזהב עורר עניין בעיקר בזכות השמלות של היושבות בקהל.

הצטיינו: אנט בנינג ופנלופה קרוז. מאוחר יותר אפשר היה לראות שגם

קורטני קוקס התלבשה יפה, הלן מירן בשמלה לגמרי הולמת לגילה,

ריס ווית'רספון בכישלון משמים, ג'ניפר לופז בסבנטיז גרוע,

ופיליפ סימור הופמן נראה מפחיד עם שפם. בלי חליפה הוא פשוט הומלס מזעזע.

"תביא לי חתימה", חמישי 22:00, ערוץ הוט בידור ישראלי

למרות שמו של הסרט הדוקומנטרי שיצרה נורית קידר, אף אחד לא מבקש בו חתימה. כל המעריצים המשתתפים בו כבר עברו מזמן את השלב של החתימות. הם בעיקר מכורים להופעות, ולקשר אישי עם הזמר האהוב עליהם.

אני מכירה אותם, את המעריצים האלה. אולי לא באופן אישי, אבל את הטיפוס, לגמרי כן. כיוון שאני מגיעה להופעות לא מעט, קל לזהות את הקבועים, את האנרגיות שלהם, את החברויות ביניהם. לפעמים אני אפילו קצת מקנאה. מתגעגעת לימים שבהם אני הערצתי, שהיה לי משהו שמילא את החיים ואת השבוע, שהייתי מוכנה להשקיע בו כסף כי זו נראתה לי ההשקעה הכי משתלמת. זו שמביאה את האושר, ואת השמחה ששום בורסה לא יכולה להביא באמת.

הופעות הן עדיין מקור אושר עבורי, אבל פחות מפעם, שאז היה יותר רע ויותר מסובך. בכלל, אני מאמינה שתופעת ההערצה באה לכסות על משהו שקצת חסר ביומיום. היא מספקת עניין להתעסק בו, היא המשהו "שלך" שמגדיר אותך ואף אחד לא יכול לקחת. פרופ' יורם ברק, פסיכיאטר ומנהל מחלקה באברבנאל, מסביר את זה במילים יותר גבוהות בתחילת הסרט. הניסוחים שלו אומנם נותנים את המסגרת, ואת הרצינות, אבל הם גם מסרבלים ומרחיקים כבר בדקות הראשונות. בעיניי, "תביא לי חתימה" היה צריך להתחיל קצת אחרת.

אחרי הכול, היו פה כמה חומרים טובים. לא שהיה מזיק לדבר עם עוד מומחים ועוד מעריצים, ואולי גם לדבר עם האמנים עצמם על התופעה, אבל גם מה שיש העביר תחושות אמיתיות. שחר בן ניר, אח בבית חולים, מגיע לכל ההופעות של שלמה ארצי: "אני צריך את זה לווריד, זה הסם שלי". מעריצת שרית חדד: "אני רואה אותה, והאדרנלין זורם. זה כמו צניחה חופשית – ואני צונחת מדי פעם".

רונן קולר, מעצב גרפי שמעריץ את אביב גפן, נמצא במקום קצת אחר: "אנחנו ב-Level של חברים", הוא מסביר, "הייתי בשמחות שלו, בחתונה שלו, במסיבות שהוא מארגן. זה לא שאני מרים לו טלפון, ואומר 'אביב' מה קורה', אני לא רוצה להעיק". גפן דווקא לא נראה כמי שהעניין מעיק עליו. להפך, הוא משתף פעולה. עם קולר, ועם המצלמה. אבל אולי אני סתם נסחפת, כי הייתי פעם מעריצה שלו.

לקראת סוף הסרט, כששחר של שלמה אומר שכל המשכורת שלו יכולה ללכת על הופעות, אני יכולה להבין אותו. אחרי הכל, אני מזכירה לעצמי, אם זה האושר, שווה להשקיע בו כל שקל. חבל רק ששלומקה משתף פעולה בצורה כל כך מלאכותית, כי התגובה הזו מזכירה שלפעמים עדיף לשמור על מרחק מהאנשים שמעריצים, כי אין קשר בין מה שהם יודעים לתת על הבמה לבין מה שהם יכולים לתת מחוצה לה.

ברגעים כאלה, כל ההסברים של פרופ' ברק על ההקבלה בין הערצה להתאהבות מתגלמים לתוך שברון קטן שעדיף היה לו נמנע. פתאום הארבע וחצי דקות בכי של שחר, אותה התפרקות שהיתה לו בהופעה לפני שנתיים, הכל נראה קצת לא לעניין. למה? כי לבן אדם שגרם לחוויה בכלל לא אכפת ממנה או ממי שחווה אותה. אני הייתי בוכה ארבע וחצי דקות רק מזה.

אבל אני לא מעריצה אף אחד, כרגע לפחות, אז אולי אני לא מגיבה לזה מהמקום הנכון. אני גם לא באמת מבינה למי מיועד "תביא לי חתימה". הרי מעריצים מעוניינים בדרך כלל רק בעצמם ובאמן שלהם, ואלה שלא מעריצים עלולים להביט על הסרט קצת בזלזול. אולי הוא בכלל מיועד בשבילנו, מעריצים לשעבר שכל מה שבא להם עכשיו זו איזו הופעה אחת טובה.

"מלון בבילון", שלישי 22:00, ערוץ אקסטרה הוט

זה אולי לא פופולרי לומר זאת, אבל האירוע הטלוויזיוני החם של אתמול בערב, האודישנים של "גריז", לא מדגדג לי את קצה הזרת. ראשית מפני שנמאס לי מאודישנים, ושנית מפני שאני לא אוהבת מחזות זמר. הדבר היחיד שאני מחבבת ב"גריז" זה את אסף אמדורסקי, אבל לא מספיק בשביל שאני אשב מול המסך לראות את חני נחמיאס דומעת.

לענייננו, החלטתי לצפות לראשונה ב"מלון בבילון", סדרה שאת הפרומואים שלה אהבתי מאוד ואף קיבלתי המלצה חמה מחברה. כשהתברר שכל העסק הוא בריטי בכלל היה ברור שאני צריכה להתמכר לסדרה הזו. רק שיתפנה לי זמן. אז הנה, התפנה, ואכן – 50 דקות של עונג צרוף.

הרעיון, למי שלא מכיר, הוא לתת את אחורי הקלעים של מלון 5 כוכבים בלב לונדון – איך העניינים נראים מהזווית של העובדים במחלקות השונות של המלון. המנהלים, הברמן, אנשי הקבלה, החדרניות וכן הלאה. הזכיר לי את קצת את הספר "לוטסיה", שקראתי לפני כמה חודשים – אותו דבר רק במלון בפריז, כלומר עם הרבה יותר שיק ועניין.

אבל לא באתי לקלל אלא לברך: הסדרה גם הזכירה לי את המלון שהייתי בו בלונדון לפני כשלוש שנים, שם יצא לנו להכיר את רוב הצוות באופן אישי. למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה שבה התייחסתי לאנשים שקשורים למלון, ולמדתי את שמותיהם. אומנם אף אחד לא הציע לי קוקטייל מיוחד כמו שעשה אתמול ג'ינו, הברמן של בבילון, אבל אני רוצה לחשוב שזה היה רק בגלל שהבר היה בשיפוצים.

בחזרה לענייננו, פורמט "מאחורי הקלעים" אולי נראה קצת שחוק, אבל אצל הבריטים, כידוע, הטלוויזיה יותר טובה. אז אם בא לכם להתמכר למשהו שטותי ועדיין להרגיש תרבותיים, ב"מלון בבילון" ישמחו לעשות את העבודה. לבחורות שבינינו: החתיך של הסדרה הוא מקס ביזלי, שמגלם את צ'רלי. שווה להתמכר.