באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

המכשפות, באחד מערוצי הסרטים

נתחיל מהסוף: הידעתם? קלינט איסטווד יודע לדבר איטלקית. או לפחות לעשות כאילו הוא יודע. הרי מדובר בשחקן, ולא סתם אחד, אלא מצטיין. אלא שאני מדברת פה על תחילת דרכו הקולנועית, בשלב שעוד לא היה לגמרי ברור איזה כוכב גדול הוא יהיה. זו היתה רק התחלת הכוכבות, בעקבות "בעבור חופן דולרים". על כל פנים, דיברתי כאן על איסטווד מכיוון שהוא נועל את "המכשפות" (Le Streghe), סרט שמורכב מחמישה סרטים קצרים שביימו חמישה במאים איטלקים ב-1967. מי שביים את השחקן האמריקאי הוא ויטוריו דה סיקה, היחיד מכל הבמאים הללו שאני מכירה את שמו.

סרט קצת מוזר, "המכשפות". כלומר חמישה סרטים מוזרים, באורכים שונים. בכל אחד מהם מככבת השחקנית היפה סילבנה מנגנו. המוצלח ביותר הוא הרביעי, "כדור הארץ כפי שהוא נראה מהירח". הוא מתחיל עם קלוז אפ על קבר מאבן, עמוס דמויות ומלאכים, וכשהצילום נפתח והמצלמה מתרחקת, נראים אב ובן מתייפחים. האב נראה כמו ליצן קרקס, הבן נראה כמו קריקטורה (ג'ינג'י מזבנג של אורי פינק, שלמעשה נוצר בערך עשרים שנה אחר כך).

השניים מחליטים לא להישאר בודדים ללא אישה, ויוצאים לחפש מישהי שתהיה מקובלת על שניהם. כיוון שהם קצת לא יוצלחים, זה יוצא משעשע. משפט מפתח: "אישה היא כמו פרפר, יש רק יום אחד שבו אפשר לתפוס אותה, אחר כך היא חומקת מידיך". ואני חשבתי שגברים הם כמו פרפרים! על כל פנים, תוך זמן קצר מתברר שהם מתגוררים בבית דל ומתפורר, שעומד בניגוד גמור להשקעה שלהם במצבה. ויותר מזה לא אספר, כי זה הולך ומתפתח, ומסתיים משעשע אפילו יותר.

איסטווד משתתף ב"לילה ככל הלילות", שהוא מעט מדכא, אך יש בו רגעים חייתיים שמעלים אצל הצופה חיוך אוטומטי. הסרט הזה הוא השני באיכותו, בעיקר בזכות מנגנו הנהדרת – איסטווד עושה פה תפקיד שלא ממצה את יכולותיו, וממקם אותו בתור "האמריקאי" שלא מגשים לאשתו את כל מה שסיפרו לה על אמריקה.

בדרך כלל אני נוטה לחפש מקומות מוכרים בסרטים אירופיים. כאן האתר הבולט הוא הקולוסאום. בקפיצה חדה ל-2011, קראתי היום שהאטרקציה הרומאית הזו החלה להתפורר, ושחלקים מהקולוסאום נסגרו לביקור. בשנות ה-60 מצבו היה כנראה מצוין, והוא הופיע בשניים מחלקי הסרט – ב"ירח" וב"רוח שיתופית", שבו מנגנו בעיקר נהגה כמו משוגעת.

צריך להגיע אל "המכשפות" עם סבלנות כדי ליהנות ממנו. במובן מסוים זה הזכיר לי את "כאוס" של האחים טביאני, שהיה מורכב מארבעה סרטים, למרות שפה יש קצת יותר חיים וצבעים עליזים. אולי זה "כאוס" מעורבב עם סרט אחר שראיתי במגמה לקולנוע בתיכון, ושכחתי כרגע את שמו (אולי של אנטוניוני. אזכר ואכתוב). על כל פנים, המיש-מש הזה מתאים לתקופתו, וגם אם לא היווה שיא קולנועי, אין ספק שהיווה בסיס והשראה ללא מעט סרטים אחרים, לא רק איטלקים. זה לא סרט לקערת פסטה, ולא סרט לפיצה, בין היתר משום שאין בו אוכל כמעט בכלל ופשוט נראה לא מתאים לאכול מולו. הטוב ביותר הוא לא לעשות דבר בזמן הצפייה: פשוט להתחבר (אליו), ולהתנתק (מכל השאר).

טריוויה: מפיק הסרט הציע לקלינט איסטווד שכר של 25 אלף דולר, או 20 אלף דולר פלוס פרארי. הוא בחר באפשרות השנייה.

המכשפות (Le Streghe), איטליה 1967. 120 דקות. במאים: לוצ'ינו ויסקונטי, מאורו בולוניני, פיר פאולו פסוליני, פרנקו רוסי, ויטוריו דה סיקה. שחקנים: סילבנה מנגנו, קלינט איסטווד, טוטו (האלמן בסרט הרביעי), נינטו דאוולי, אני גיררדוט

הלוואי שתמותי, חמישי 22:15, ערוץ 2

אל התוכנית העצובה הזו הגעתי בעשר דקות איחור, קצת כמו האיחור של מיכל שפירא ביחס לזוגיות שלה עם אורי סלונים, ובעצם כמעט לכל מקום ודבר בחיים שלה. היא התברברה בדרכים עם בן זוג שמבוגר ממנה בעשרים שנה, בזמן שסלונים חלה במחלת הסרטן. החיבור ביניהם היה צריך לקרות קודם, כי ככה היו לו, לחיבור, יותר חיים. אולי הוא גם היה נותן יותר חיים לסלונים.

הסרט, במהותו, מתעד כמה חודשים בחיים של סלונים. בדיעבד, חודשיו האחרונים. כנראה שהוא ידע שהם עלולים להיות כאלה, אחרת איזו עוד סיבה הייתה לו להסכים לפרויקט המצולם הזה. אבל באופן מפתיע, זה לא סרט עצוב. לפחות לא עד שלוש הדקות האחרונות. במקום עצב יש שיחות כנות ואמיצות, וכל מיני אנקדוטות.

למשל, שההורים של סלונים נראים ממש צעירים. לרגע אפשר לטעות ולחשוב שהם לא ההורים אלא האחים הגדולים. הם גרים בבית תל אביבי גדול ויפה (בסגנון הבאוהאוס), אחלה לוקיישן לצילומים, אבל איזו כבדות יש שם. האוויר בקושי זז. כל נושא קטן הופך לוויכוח גדול. יש הרפיה רק כשסלונים מנגן.

עוד משהו ששמים לב אליו בסרט הוא צילומי הרקע שנועדו כביכול להמחיש את החיים בתל אביב. כמה וכמה פעמים יש פוקוס על ציורי קירות, ובסצנות אחרות, פוקוס על ציורים ששפירא מציירת תוך כדי שיחות קשות. יכול להיות שאני טועה, אבל יש מצב שהיא אמנית גרפיטי ולא ידענו.

בטח שמתם לב שאני קצת מתחמקת מלדבר על המחלה. קצת כמו שפירא, שלא פותחת מגירות כדי לא לפגוע. וכשהיא פותחת אותן, בטיפול זוגי, סלונים מייד עולה להתקפה. קל לתקוף אותה: היא לא בת זוג תומכת כי אין לה מיומנות בזה, היא אמנם נכנסה לזוגיות הזו אבל מפחדת בתוכה ולכן הרבה פעמים בורחת. אבל האמת היא שצריך לשבח אותה על האומץ ועל הנכונות לא לוותק אפילו שלא קל. "גם אני רוצה הנחות", היא אומרת לאימא של אורי, אבל אין לה צ'אנס בכיוון הזה. היא אף פעם לא תהיה במקום הזה שמקבל הנחות.

"הלוואי שתמותי" נקרא על שם שורה מהדואט של שפירא וסלונים שכבש את הרדיו יום אחרי מותו. את המילים כתב מאיר גולדברג, ויש בהן משהו חזק שקשה להשתחרר ממנו. חבל שהצמד, בחיים ועל הבמה, לא הספיק לשתף פעולה עוד יותר. ובכלל, חבל שלסרט הזה לא היה יכול להיות סוף טוב. זה לא אומר שאני לא שמחה שצפיתי בו. ההפך הוא הנכון.

ראיון עם שפירא, שפורסם במקור בז'ורנל של "מעריב", לקראת שידור הסרט.

אוכל למחשבה, שישי 18:00, ערוץ 2

יצור כלאיים מוזר נחת בערוץ 2. מצד אחד הבשלן גיל חובב, מצד שני הסקרן האינטלקטואל גיל חובב, מצד שלישי מחויבות של הטלוויזיה החינוכית לספק תוכן רציני. ערבבו הכל ביחד, הוסיפו קצת מלח, וקבלו מיש-מש לא ברור ולא אכיל.

זה מתחיל בראיון עם נשיא האוניברסיטה העברית, ממשיך למתכון עוגת שוקולד, עובר לראיון עם אלי ויזל ומסתכם באיזה רעיון לא ברור להשכיר את כל נסיכות ליכטנשטיין לבר מצוות. צריך להיות אדם ממש סקרן ורחב אופקים ו/או בעל בלוג טלוויזיה, כדי לצלוח את הדבר הזה מבלי לתהות כל הזמן "מה הקשר".

שלא יהיו טעויות – הראיון עם אלי ויזל היה מעניין, והייתי שמחה לו היה קצת ארוך יותר ולא רק על קצה המזלג. מרגש היה לשמוע שהדבר הראשון שגרם לו שמחה אמיתית אחרי השואה הוא הניצחון של ישראל במלחמת ששת הימים. והוא לא האמין בכלל שננצח, חשש שמה שקרה באירופה יחזור על עצמו. יותר מפרס הנובל לשלום שקיבל ב-1986, חשוב לו להיות בקשר עם נשיאי ארה"ב ולדבר איתם על ישראל. נכון, הניים דרופינג שלו נעצר בתקופת רייגן, אבל הוא הוזמן גם לנאום האחרון של ביבי באו"ם, ובכלל, יש מה ללמוד ממנו. לא חייבים דיווח ישיר מהבית הלבן בתקופת אובמה. בשביל זה יש תוכניות אחרות. קוראים להן חדשות.

באופן רשמי, התוכנית מוקדשת לזוכי פרס נובל בארץ ובעולם, והיא צולמה בחסות האוניברסיטה העברית. מנכ"לית האוניברסיטה, בילי שפירא, אפילו כתבה מכתב מרגש ל"קהיליית האוניברסיטה" כולה, שבה היא מתגאה בעובדה הזו ומזמינה את כולם לצפות בחובב וחבריו החדשים.

שפירא גם לא שכחה להזכיר שיהיה פרק "ספיישל" על אלברט איינשטיין, ממייסדי האוניברסיטה. הוא הוזכר לא מעט בפרק של אתמול – כולל העובדה הנשכחת שהוא היה נשיא האוניברסיטה אך סירב להיות נשיא המדינה - וזה נראה לי ספיישל מספיק. מצד שני, המנכ"לית הבטיחה שנקבל את מתכון הריזוטו האהוב על איינשטיין, ואת החלק הזה אני מתכוונת להקליט וליישם. מי יודע, אולי ידבק בי משהו, ואני לא מתכוונת רק לגרגרי האורז האיטלקי הזה.

זה נכון שבתוכנית הזו הכל מהוגן, מסודר, מכובד. אין שטויות כמו בתוכנית האוכל המביכה של איציק כהן המשודרת מייד אחר כך, ובה הוא נאלץ לומר את המילה "מאסטר שף" (שפים) יותר מדי פעמים, כדי שלא נשכח חלילה את המותג עד שיעלה בעונה חדשה. ועדיין, גיל חובב עושה קצת יותר מדי הצגות, אין שום קשר אמיתי בין האוכל לראיונות, זו חצי שעה לא ברורה שלא מכפרת על המחדל של העפת "טעמים" מלוח השידורים, בדיוק מהשעה הזו.

בשלן הולך ובשלן בא, ואדם נאצל כמו אלי ויזל תקוע באמצע. רק לאלוהי החינוכית המחנכת, הפתרונים. והעבודה הקשה – לאלדד קובלנץ, המנכ"ל הנכנס.