באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"סדנה לאורגזמה", ראשון 22:20, ערוץ 8

לערוץ 8 יש נטייה לעבוד עליי פעם אחר פעם, מבלי שאני אלמד להתעלם ממנו. זה לא סתם שכל אנשי הלוויין מתלהבים מהיס דוקו שלהם. הם פשוט נהנים לעשות את זה, כי אף אחד לא יכול עליהם: חלפו-עברו הימים שאנשים התלהבו מערוץ 8, שלא לומר נשארו בכבלים בגללו. כשאנחנו רוצים להתלהב ממשהו, אנחנו אומרים שיש לנו אקסטרה הוט, שהוא בכלל המקבילה של יס פלוס. איכות היא כבר מזמן מילה גסה.

אבל גם כשאנחנו לא מחפשים איכות, אלא סתם משהו בשביל הכיף, כמו "סדנה לאורגזמה", שמוקדשת במיוחד לנשים - סופנו ליפול בפח. לא סדנה, ולא נעליים. שלוש נשים בריטיות מסכנות שלא מגיעות לאורגזמה מסיבות רפואיות שונות. וגם הן לא יוצאות מהסרט עם שום תקווה אמיתית, למרות הניסיונות הכנים לטיפול.

הבריטים גייסו לסרט שלהם מומחה שיספר שהרבה נשים סובלות בשקט מחוסר אורגזמה, וקריינית שתגיד שזו בעיה שממנה סובלות 43% מהבריטיות. אחר כך, על רקע של רכבות, היא תגיד ש-15% סובלות מכאב בזמן קיום יחסי מין. עכשיו תכילו קבוצה בתוך קבוצה, ותקבלו את מרדים החשק הגדול בהיסטוריה, רק במבטא המתאים (כי אם קובי מידן היה מקריא את זה, זה היה הרבה יותר נורא).

בכל אופן, לרחמנים, יש לנו פה את איזבל בת ה-21 שמתחתנת עם החבר שלה, למרות שבשנה שלפני הנישואים הם עשו סקס אולי ארבע פעמים (!). איזבל מספרת בשמחה איך פעם, לפני מיליון שנה, היו להם חיי מין מספקים, והבעל לעתיד-הווה יושב בצד ומתבאס מזה שלא רק בליל החתונה לא יהיה לו כלום, אלא גם בירח דבש הוא יאכל קש. בבית-החולים רויאל פרי בלונדון מנסים לעזור להם, ולמרות שהליל כלולות מתחרבן, בירח דבש נספרות ארבע פעמים שלמות.

זה, אגב, המקסימום הצלחה שנרשמה בתוכנית - לא ברור אם לחתולים של שני הזוגות האחרים יש קשר לעניין. בכל אופן מדובר בשני זוגות של בני חמישים, אז אני אחסוך לכם את הדיבורים עליהם, וגם לא אפרט על ה"ביו פידבק" שזה מכשיר כזה שמחדירים למקום הספציפי, "נראה כמו בובה", ומתרגלים עליו שרירי אגן בשכיבה ובישיבה. אני אפילו לא רוצה להתחיל להסביר מה זו "הפרעת גירוי". כן אפשר לספר שאחת מהשתיים קיבלה שני דילדואים הביתה לבדיקה, ועשתה פרצוף.

נכון, קל לצחוק על זה, קשה לחוות את זה. בוודאי כשמדובר בעניין שלא נכלל כמעט אפילו בתקציב הבריאות הבריטי, כך שהכל בטיפול פרטי יקר. אבל לשדר סרט כזה בקצה הפריים-טיים ולתת לו שם כל כך מטעה - באמת שהיו לי תוכניות ללמוד משהו חדש - זה משהו שירחיק אותי מערוץ 8 לעוד הרבה זמן. הנה, עכשיו כתבתי את זה כדי לזכור.

"בלונד", שבת 22:30, ערוץ 8

לא כל הבלונדיניות סתומות. בכלל בכלל לא. אפילו לא רובן.

אבל אורנה בן דור כן.

האישה הזו עולה לי על כל העצבים, בין אם זה כשהיא מתעקשת לשאול שאלות בלי להקשיב לתשובות (ראו כל תוכניות "פירמה – המושכים בחוטים" שאותן הנחתה), ובין אם זה כשהיא מנסה לחקור נושאים מגניבים בדרך כל כך מיושנת וחסרת שיק. נכון, "בגלל המלחמה ההיא" היה סרט מופתי, אבל אני חושדת שמדובר בעבודה של עורך מצוין. מעבר לזה, אולי כדאי קצת פחות יאיר גרבוז בסביבה, וקצת יותר אנשים כמו גל אוחובסקי (זה שהיא ראיינה כל כך גרוע בפירמה, או כפי שהגדיר זאת  מישהו "אין ביניהם חיבור, השיחה לא זורמת, ולפרקים הדיאלוג נראה קצת כמו דו-קרב במקום דו-שיח").

אז עכשיו היא כותבת מכתבים לבריז'יט בארדו - בעברית - ותובעת ממנה תשובות, כמי שגרמה לה, לאורנה, ללכת למספרה לפני 33 שנה ולצבוע את השיער. נו, באמת. אלא אם בפרק האחרון יהיה ראיון עם בורדו, ואני ממש בספק, כל הקטע הזה לגמרי מיותר.

האמת, רוב התוכנית היתה מיותרת. אומנם השיחה עם מיקי חיימוביץ' היתה נחמדה, כולל המחשות מביקורת של מנחם בן - אבל צריך לזכור ש"הפלא השמיני" של מיקי, שאליה התייחסה הביקורת, הסתיימה כבר לפני חצי שנה, ומי אוהב לגלות שמה שהוא רואה היום זו בעצם ענתיקה מהעבר. שאר הבלונדיניות שרואיינו - אמנית, חוקרת אמנות, דוקטור, עורכת דין, הכל כדי להוכיח שבלונד אינו טיפשות - תרמו לדיון במידה זו אחרת. אבל הכי הרבה תרם נחמן אינגבר, שנתן הרצאת מבוא לקורס "הקולנוע בראי הבלונד, ולהפך". מיי ווסט, בשביל הרקורד, היתה הבלונדינית הראשונה על המסך. התלתלים הבלונדיניים פרחו בזכות השפל הגדול של שנות השלושים, וכשהוא נגמר, הבלונדיניות נשלחו בחזרה לארון לכמה שנים.

לחשוב שכל הדיון הזה יתרומם לגובה בפרקים הבאים נראה לי קצת מוגזם. מה בכלל עוד יש להגיד? האם תבוא כימאית ותסביר את תרכובת החמצן השונה לכל גוון? האם יישב סטנדאפיסט וישלוף את כל בדיחות הבלונדיניות שבארסנל? האם יבוא כדורגלן ויסביר למה בני מינו מעדיפים דוגמניות בלונדיניות? האם פנינה רוזנבלום תתמודד עם החיקוי של מריאנו?

זה לא שבן דור לא יודעת למצוא לפעמים סיפורים טובים: בכתבה המקדימה ששודרה ב"אולפן שישי" של ערוץ 2 (כיפאק היי לאשת יחסי הציבור הבלונדינית-הטרייה נורית גפן), סיפרה אחת המרואיינות שהשמפו בבית שלה תמיד הסריח, ובדיעבד היא גילתה שהיה בו חומר שאימא שלה הוסיפה כדי להפוך את השיער ליותר בלונדיני, וככה להתחמק מהנאצים, שראו את הבלונד כחלק מהגזע הארי. לו הסדרה היתה שזורה בסיפורים מהסוג הזה וברמה הזו, לא הייתי מתבאסת ממנה.

מי שפותחת סדרה עם הערצה מסונוורת לבריז'יט בארדו המקומטת, ארבעים שנה אחרי ימי הזוהר שלה, שלא תתפלא שברונטיות בזות לה [אני אחפש בלונדיניות בעבודה ואשאל לדעתן].

ובכן: בדקתי בנבכי העתיד, ומושיק עפיה אמור להיות מרואיין בסדרה. יש למה לחכות!

"מ.א.ש", שישי 17:10, ערוץ הוט סרטים

חורים בהשכלה קולנועית הם אחד הצדדים החזקים שלי.

השלמת פערים היא גם אחד הצדדים החזקים שלי.

לכן התיישבתי אתמול מול הטלוויזיה וצפיתי ב"מ.א.ש", סרט מ-1970 שאבא שלי אמר עליו "ראיתי אותו כמה פעמים, זה עם אליוט גולד", והאיש בדרך כלל לא רואה כלום ולא זוכר כלום ממה שהוא כן ראה. בוודאי שלא שמות של שחקנים. שזו כבר סיבה טובה לא לתת לאימא שלי לתפוס את הטלוויזיה עם הקלטות של טלנובלות מויוה.

אחרי שיצאתי מההלם כמה שקיפר סאתרלנד דומה לאבא שלו דונלד בצעירותו - בסרט הזה דונלד בן "שלושים ומשהו, תראי איך הוא נראה טוב", כמו שאמרה אימא שלי, שויתרה על ויוה ועברה למ.א.ש - הבנתי שבעצם מדובר בגרסת המקור ל"גבעת חלפון אינה עונה". האוהל שעולה באוויר, יעלי המשתרמטת, השטויות של חדר האוכל: הכל הגיע ממ.א.ש ועבר אזרוח ישראלי. במקום קוריאה, הדיונות של סיני. במקום קפיצה קטנה ליפן, קפיצה קטנה למצרים. במקום גולד, גברי בנאי.

כמובן שלא רק הישראלים מעתיקים מהאמריקנים. גם האמריקנים מעתיקים מהאמריקנים, וזה מה שקרה ב"בוקר טוב וייטנאם", שגם אותו כזכור ראיתי ממש לא מזמן. זה רק חיזק אצלי את הצורך בהשלמת הפערים - זה, ולא העובדה שאימא שלי זיהתה גם את רוברט דובאל, ונזכרה במקרה המפורסם של "הוט ליפס". בכל אופן, בשלב הזה כבר התחברתי לגמרי לסרט, למרות איכות הצילום המבאסת. למעשה, כמעט רציתי  להיות שם עם החבר'ה בג'יפה ולעשות קטעים. לרגע אפילו הצלחתי להתעניין בפוטבול. כיפאק היי לרוברט אלטמן הבמאי.

"מ.א.ש" היא יחידה צבאית שמהותה בית חולים שדה נייד. רוב המשרתים בה הם רופאים ואחיות, והיתר הם נותני שירותים. אחד מהם, נער המטבח הו ג'ון, הוא קוריאני שסופח מתוך טוב לב. הסרט נחשב לפריצת הדרך של אלטמן, שביים כאן קומדיה שחורה שהפכה לקאלט - בדיוק מה שקרה לשיר הנושא "Suicide is Painless". השיר מלווה את הסצנה האלמותית שבה פיינלס מחליט להתאבד כי הוא חושב שהוא הומוסקסואל, והחבר'ה עורכים סעודה אחרונה, שלאחריה הם שולחים אותו עם הגלולה השחורה "שהרגה את היטלר ואווה בראון תוך דקות", היישר לתוך ארון קבורה. אחר כך הם מעבירים אותו לאחד האוהלים, ואחת האחיות מחזירה אותו לחיים מאושר מתמיד.

ציטוט לדוגמה: If I punch Hawkeye and nail Hot-Lips, can I go home too?

ב-5 בפברואר השנה דיווחה סוכנות הידיעות איי.פי כי ארה"ב סוגרת את מ.א.ש: הצבא האמריקני ייפרד בעוד חודש מבית החולים ששימש כהשראה לסרט ולסדרת הטלוויזיה הפופולרית. מתברר כי כיום עלותו של בית החולים הנייד מגיעה לכ-4.5 מיליון דולר, מה שקצת יקר לאמריקנים. כמעט מתבקש לומר פה: רסט אין פיס. אבל אולי עדיף לומר: הו פרנק, מיי ליפס אר הוט.

רגע של עברית, מתוך מילון מבוא לקולנוע:

חפיפה של דיאלוג - הגשה של דיאלוג "כמו בחיים": הדמויות מתפרצות זו לדברי זו, בניגוד לקונבנציה בתיאטרון, לפיה כל רפליקה אמורה להיאמר ולהישמע בשלמותה. התוצאה של חפיפה זו עלולה לייצר רעש חסר פשר, אבל במ.א.ש" של אלטמן היא יוצרת מונטאז' קולי שחותר תחת ההירארכיה הנוקשה של הממסד הצבאי, ומבטא את האנרכיה המאפיינת את המחנה הצבאי בסרט.

"מ.א.ש" (M.A.S.H), 1970. 116 דקות. במאי: רוברט אלטמן. שחקנים: דונלד סאתרלנד, אליוט גולד, רוברט גובאל, טום סקריט.