באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

הרבה טלוויזיה לא ראיתי לאחרונה - אם כי ישראל יצאה ממש רע ב-MI-5. מגיע לנו? - אז אני מרימה את הכפפה הישנה שמרקופריד זרק לכיווני, ומתנדבת לספר לכם חמישה דברים שאולי לא ידעתם על הרגלי הצפייה שלי ושאר עניינים שקשורים בכתיבת הבלוג. ואם כבר סיפרתי חלק, תעשו מערוף ותסלחו.

1. פתחתי את הבלוג בגלל בעיות זיכרון קשות. באף ארוחת צהריים לא יכולתי להשתתף בדיונים על התוכניות ששודרו יום קודם לכן, לא בגלל שלא ראיתי אותן, אלא מפני שלא זכרתי מהן כלום. הכתיבה משפרת במשהו את המצב. מקסימום, אם שכחתי, יש לאן לחזור ולרענן את הזיכרון.
2. בזמן צפייה בתוכנית שאני מתכוונת לכתוב עליה, כלומר לא סדרה שאני צופה בה בקביעות, אני יושבת עם מחברת ורושמת הערות וציטוטים. הבעיה מתחילה כשאני רואה תוכנית שלא התכוונתי לכתוב עליה - כל פינה פנויה בעיתון מתמלאת במילים, כל מעטפה מסלקום, ובמקרים קשים - טישו.
3. הזמנתי DVD כמתנת פסח. בקרוב מאוד לדיסקים שאני מקבלת מהגופים המשדרים תהיה תוחלת.
4. כשאני בחו"ל הערוצים האהובים עליי הם MTV ו-CNN בהתאמה. לא מזמן הייתי בצרפת, וקלטו שם ערוץ 33. שעמום המוות.
5. במסגרת תרגיל בלימודי תקשורת, אי שם לפני כמה שנים טובות, הייתי "קהל" בתוכניות "לילה גוב" (איחוד של גיבורי "הלהקה") ו"אמנון לוי". היה די כיף, אבל אני לא מצליחה לראות את עצמי משחזרת את החוויה בלי דרייב חיצוני.

אה, ובלי קשר, הגרמני "שלי" לקח את האוסקר.

"חיים של אחרים", בבית הקולנוע הקרוב לביתכם

הדבר הנכון לעשות אתמול היה לראות את הפרק השני של "מסודרים", או את סרטו של איתי אנגל "אנשי כבוד". אבל הנחתי לוידיאו לעשות את שלו, ויצאתי לעבר הקולנוע לראות את "חיים של אחרים", המועמד מטעם גרמניה לפרס הסרט הזר הטוב ביותר. יש אפילו האומרים שהוא יזכה.

אח שלי, לעומת זאת, אמר נכון: זה סרט לגרמנים.

לא סתם הוא לקח שבעה פרסי אוסקר גרמניים, ועוד כמה אירופיים.

הרי מה פופולרי יותר מסרט של השטאזי, ועוד על שטאזי עם לב טוב.

ואני אומרת: "להתראות לנין" טוב פי כמה.

תקציר העלילה ב"חיים של אחרים": ג'ורג' וכריסטינה-מריה הם זוג אינטלקטואלים בגרמניה של ראשית שנות השמונים לפני נפילת החומה. הוא מחזאי מוכשר, והיא שחקנית מצליחה. "HGW XX/7" הוא כינויו של ויזלר, סוכן מיוחד שמונה לעקוב אחר חייהם ולוודא שהם "נאמנים למפלגה". הוא לא שיער שחייו ישתנו ללא היכר מרגע שיתחיל ה"מבצע". ויזלר מוצא עצמו מפתח בחשאי אמפתיה וההערצה כלפי בני הזוג. היחשפותו לשירה, לחופש הכתיבה וליצירה שלהם, מביאים אותו להתבונן מחדש בחייו. ויזלר נפתח אל עולם אחר לגמרי, אותו הקפיד תמיד להרחיק מעליו.

אין לי בעיה שהסרט יזכה באוסקר. אני גם מבינה את הנימוקים, שמתחילים ומסתיימים בחשוב ועדין. אבל: 130 דקות זה הרבה יותר מדי, ויש פחות מדי רגעים של הפוגה מכל הכבדות (למשל הסוכן שעובד תחת ויזלר. טיפוס משעשע). האולם היה מלא, אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם: על הסרט הזה אפשר לדלג.

בקטנה: השחקן שמגלם את ויזלר דומה באופן חשוד לדרור קרן.

"חיים של אחרים" (The lives of Others). גרמניה 2006. 130 דקות. במאי: פלוריאן הנקל דונרסמארק. שחקנים: אולריך מיוהה , מרטינה גדק , סבסטיאן קוך , אולריך טוקור , תומאס טאיימי.

"לעזוב את לאס וגאס", הוט גולד

"לעזוב את החיים" היה יכול להיות שם הרבה מדויק לסרט שבו צפיתי אתמול. בן אדם שמחליט לקחת את כל הכסף שלו ולשפוך אותו על אלכוהול, מתוך מטרה לא לשרוד בעולם יותר מחודש, אולי אולי 45 יום, אין לי שום דרך להבין אותו.

קודם כל, חננה שכמוני, השתכרות ושיכורים מגעילים אותי ברמות בלתי ייאמנו. שנית, אני מאמינה שגם אם החיים הם לא להיט זה לא סוף העולם. אפשר לתקן, אפשר לשנות, ורצוי להכניס משהו לפה תוך כדי, ולא רק בקבוקי שתייה בקצב מטורף.

זו הסיבה שניקולס קייג' היה ממש דוחה בעיניי בסרט הזה (לא שבסרטים אחרים הוא סקסי, בל נטעה), אבל אני יכולה להבין מהיכן הגיע אליו האוסקר. הייאוש מזמן לא היה מוחשי יותר. מה שאני מבינה פחות, זה את סרה, הדמות שגילמה אליזבת שו: נכון, את זונה בודדה, והסטנדרטים שלך נמוכים. אבל זו סיבה לקבל מישהו שיכור הביתה?

כלומר בהתחלה הבחורה השלתה את עצמה שלגור עם שיכור זה לא נורא, א' כי הוא נחמד, וב' כי לגור לבד זה לא נחמד. אפילו כשהוא אמר לה שהתנאי הוא שאסור לה להגיד לו להפסיק לשתות, היא לא נבהלה. זה כבר היה מאוחר מדי כשהיא הבינה שהוא צריך טיפול. מאוחר גם בשבילו, וגם בשביל האהבה שלה.

התפאורה הלאס וגאסית לא היתה רלבנטית בשביל שניהם. זה היה יכול לקרות להם בכל מקום, והם לא באמת נהנו משום קזינו. כן, לה היו לקוחות עם הרבה כסף, והחריגות שלו היתה בולטת פחות בנוף המנצנץ, אבל רק בחורה עם סעיף שיגעון קל יכולה למצוא בזה סיבה לנסוע לעיר ההימורים. לא כדי לחפש גברים גמורים או זונות, אלא כדי להשתכר מהצבעוניות, מהאנרגיות המטורפות.

כאשר שני שחקנים מחזיקים על גבם סרט שלם, הם צריכים להיות טובים מאוד במה שהם עושים. אז קייג' צילם את עצמו שיכור במצלמת וידיאו, כדי להבין איך הוא מתנהג ומדבר במצב כזה. שו פגשה זונות בלאס וגאס וראיינה אותן. נשמע בנאלי, אבל השיג תוצאה מצוינת.

"לעזוב את לאס וגאס", ארה"ב 1995. 111 דקות. במאי: מייק פיגיס (שגם כתב את המוזיקה). שחקנים: ניקולס קייג' (שקיבל גם את גלובוס הזהב), אליזבת שו.