באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"קדימה, תריץ אחורה", בבית הקולנוע הקרוב לביתכם

רוב הסיכויים שלא ראיתם את הסרט הזה – הוא אמור לעלות למסכים בישראל רק בסוף השבוע הבא - ולכן אני אומרת כבר מעכשיו: אם בא לכם לצחוק קצת ולא מסטנד אפ, תלכו ל"קדימה, תריץ אחורה". מזמן לא צחקתי ככה בקולנוע. מזמן לא נהניתי ככה. דבילי או לא, מישל גונדרי עשה יופי של עבודה, ולמרות שזה לא מזכיר בכלום את "שמש נצחית בראש צלול", הסרט הקודם שלו, גם כאן יש רגעים למחשבה. יותר מזה, גם כאן יש עיסוק בזיכרון.

אולי נכון יותר לומר שהעיסוק הוא בחשיבותו של זיכרון – אם אין לנו זיכרון של משהו שנמצא בתודעה הקולקטיבית, למשל סרט שלא צפינו בו, האם זה באמת משנה אם נצפה בסרט האמיתי או בחיקוי? אולי החיקוי הרבה יותר משעשע? אולי ברגע מסוים אנחנו בכלל מעדיפים לשכוח את מה שהכרנו, וממתינים לזיכרון חדש?

שאלות יותר מדי פילוסופיות לסרט כל כך מצחיק: בעיירה קטנה בניו ג'רזי, לא רחוק מקו הרקיע של מנהטן, מנהל מיסטר פלצ'ר, גבר שחור ומבוגר (דני גלובר), חנות וידיאו לא מאוד פופולרית – בכל זאת, רוב האמריקנים עברו לדי.וי.די. לפני שנים רבות לקח חסות על הילד הצעיר מייק, וסיפר לו כי בבניין בו נמצאת החנות, ושבו הם גם מתגוררים, התגורר בעבר אחד מנגני הג'אז הגדולים של התקופה. מייק גדל על המיתוס, הפך לבחור (מוס דף) וכעת הוא עובד בחנות יחד עם האב המאמץ. לא רחוק משם יש תחנת כוח עם הרבה קווי מתח, ומולה קרוון שבו מתגורר ג'רי (ג'ו בלאק), החבר הכי טוב של מייק.

ג'רי הוא קצת אנרכיסט, כלומר מציג מחאה טיפשית נגד התאגידים והממשלה, וזה מוביל אותו – לא נגלה איך – למצב שבו כולו ממוגנט באופן שגורם לכל קלטות הוידיאו בחנות להימחק. זה קורה בדיוק בזמן שהבעלים נמצא במסע כלשהו – כביכול אירוע לציון 60 שנה למותו של הג'אזיסט – ואחרי שהוא ביקש במפורש לא לתת לג'רי להיכנס לחנות בשום פנים ואופן. אבל ג'רי נכנס, וכל הקלטות נמחקו, הלקוחות מתעצבנים, מה עושים?

מצלמים!

מייק וג'רי, בהתחלה לבד ואחר כך עם קצת עזרה מאלמה (מלוני דיאז), מתחילים לצלם גרסאות מקוצרות ודלות פעלולים של סרטים כמו מכסחי השדים (ענק!!!), רובוקופ, שר הטבעות, שעת שיא ועוד רבים וטובים. כדי להפוך את זה למגניב, כל הסרטים החדשים נקראים גרסת הסווידד (מלשון שבדי). עם שניים כאלה דפוקים, אפשר היה לחשוב שזה ייגמר במכות מלקוחות זועמים, אבל איכשהו העניין הופך ללהיט, עד ש.... לא נגלה את הסוף. רק נאמר: אין באמת סוף. ז"א ברור מה יהיה הסוף, אבל הוא לא מצולם. מין אמירה כזו של גונדרי: אתם הרי כבר זוכרים ומבינים מה הלך פה, אז תדמיינו לבד את ההמשך. צחקתם אצלי? עכשיו תצחיקו את עצמכם.

מבולבל? הזוי? מקסים! בקיצור, קדימה לקולנוע.

אתר האינטרנט של הסרט, ובו ניתן לראות את ה-sweded movies: www.bekindmovie.com (זה בחלק של הטריילרים).

ראיון מתורגם עם גונדרי באתר "הארץ" (הפתיח לא ברור, והראיון לא הכי מרתק, אבל יותר טוב מכלום)

"קדימה, תריץ אחורה" (Be kind rewind). ארה"ב, 2008. 101 דקות. במאי: מישל גונדרי. שחקנים: ג'ו בלאק, מוס דף, דני גלובר, מלוני דיאז, מיה פארו

"הישרדות", רביעי 21:00, ערוץ 10

רציתי לכתוב על משהו אחר, סרט שראיתי לפני כמה ימים, אבל תגידו לי אתם, אחרי כזה פרק בהישרדות יש משהו יותר מעניין לדבר עליו?

קודם כל, נתחיל בזה שאני לא בחורה רגשנית, למעט יוצאי דופן נדירים. אבל כשאני רואה מישהו בוכה מולי במציאות או בטלוויזיה, אני אוטומטית מתחילה לבכות גם. רפלקס כזה שאין לי שליטה עליו. כך שאתמול נזקקתי לכמה טישואים והודיתי לאל על מזלי הטוב – כלומר על כך שאני צופה לבד ולא עם חברים ומשפחה שיצחקו עליי כמו שהם אוהבים.

שבעה מתוך שמונת השורדים ישבו מול מסך וצפו בבני משפחותיהם עושים פדיחות מול המצלמה, ורובם – חוץ מיעל – התרגשו מזה. רק משה, מלצר, חולון (מישהו קרא את הכתבה ברייטינג? הסבירו שם מה הסיפור שלו?) לא זכה לקלטת המיוחלת. אולי בגלל זה בקטע שלו לא בכיתי.

נדמה לי שזה אחד הפרקים שדחס הכי מעט זמן אמיתי לתוך שעה וחצי. יותר מכך, זה היה פרק כל כך ממוקד, שנועם ההורס בקושי קיבל הזדמנות להשתלב בו. ודווקא היה צריך תמיכה, המסכן. התחיל להתחרפן לבד על האי שלו. לא רק שעיזה פזיזה סירבה לשתף פעולה, גם צוות הצילום והעריכה לא תמך בבנות ישראל הזקוקות לאספקה הדו שבועית שלהן. על זה שגיא מי-צריך-תעודת-בגרות בקושי נצפה דווקא אין לי תלונות.

היום הודיע ערוץ 10 רשמית כי "הישרדות" עוברת לימי שלישי כדי להתחרות בליגת האלופות, ולאחר מכן ב"המטבח" - אס הבישול החדש של קשת ושל שף עזרא קדם. אני חייבת לומר שזה די מבאס אותי, כי רציתי לצפות בתוכנית הזו – אחרי שצפיתי בגרסה הבריטית המאוד מוצלחת. אבל אין מה לעשות, אני בברית עם דן מנו עד הסוף. לא משנה כמה הוא תחמן. ראיתם איך יצא נשמה כשנתן לנעמה לנצח, הה?

ועניין אחד נוסף: בפרק הבא נדע סופסוף מה הקטע של שחר. כלומר נראה אותה יותר משלושים שניות. והכל באדיבות שבט טאיינו שמתכנן להדיח אותה. אגב,  אתמול ורה ליכטס התארחה אצל ליאור שליין, וסיפרה שרוב הבנות עשו לייזר לפני שהגיעו לתוכנית. רובן, חוץ משחר כמובן. ולכן אצלה יש קצת יערות... אכן מידע מרתק. אבל חוץ מזה ורה היתה מקסימה. חבל שתהפוך לזיכרון עמום... צריך להציע לה משהו.

רייטינג: 25.7%, ניצחון משמעותי על המתחרה כלבוטק. שליין, שכאמור אירח את ורה, הגיע לשיא צפייה של 12.4%

"קדם אירוויזיון – התוצאות", שלישי 21:00, ערוץ 2

בתשע בבוקר, במכונית, האזנתי לבועז מעודה שהתראיין אצל טל ברמן ואביעד קיסוס, וסיפר ששלב התוצאות בקדם האירוויזיון ישודר בתשע בערב. כשחזרתי מהעבודה, בתשע וחצי בערב, הייתי בטוחה שהכל כבר הסתיים, ושהשיר של דנה אינטרנשיונל נבחר. מה היתה רבה הפתעתי לגלות את מרים טוקאן וגלי עטרי על המסך. למעשה, לא הייתי צריכה להתפלא: מריחת זמן היא לחם חוקו של ערוץ 2.

בחצי השעה הראשונה לצפייה לא ראיתי כלל את מעודה. במקום זה שזפו עיניי את שי גבסו המזוקן בהומאז' סתמי לכוורת ו"נתתי לה חיי". אחר כך נאלצתי להקשיב לבדיחותיהם התפלות של ערן זרחוביץ' ושרון טייכר, החיקוי העלוב של שי ודרור, השכנים מפעם של ברמן וקיסוס. על כל פנים, הצמד זרחוביץ' וטייכר שידר ממועדון המעריצים של האירוויזיון, והצליח להדליק את המנחה צביקה הדר, עד כדי כך שהוא שכח איפה הוא נמצא והתחיל להכריז על הנקודות והשירים באנגלית ולחלופין בכאילו-צרפתית.

בשם הסולידריות החברתית, והאכפתיות המגויסת, רותם סלע שידרה משדרות. הדר ניסה לחלץ ממנה בכוח הצהרה שהכל שם בסדר ונפלא. רק זה חסר לו, שמישהו יאמר את האמת ויוריד את הרייטינג. אבל למה להתלונן על הפנטזיה המדומה הזו, כשפנטזיה ביזארית לא פחות התקיימה כאן במרכז – והכוונה היא לעאלק גרין רום, שבו ישבו כותבי השירים ובני משפחתו של מעודה. אולי לכך התכוון הדר כשהכריז "יש לנו ממש צמידות".

האמת היא שבאיזשהו שלב התחלתי לשטוף כלים. בין צלחת לכוס שמתי לב ששירי מימון חושבת שהיא באוסקר. אחרי שני מזלגות הייתי צריכה לשפשף עיניים – שופטי כוכב נולד אצלי על המסך? אכן כן, אלה היו הם, וסופסוף גם מעודה – שהירשה לעצמו להתבדח עם אלה שפעם תלו אותו על עץ. או לפחות קראו לו עצי.

זה כמובן היה הזמן האידיאלי של אבי ניר ושות' לעבור לפרסומות. אחריהן עוד מריחה ועוד מתיחה, ועוד פרסומות, ובסוף, ב-22:40, כשכל הפסטיבל הסתיים, מה התברר? מה שידעתי כבר מהבוקר: שהשיר שקיסוס וברמן השמיעו בבוקר הוא הזוכה. להלן: שירה של דנה אינטר, "כאילו כאן". ועכשיו נותר לברר רק דבר אחד: למה אנשים פה עדיין מתרגשים מאירוויזיון. זה הרי כבר מזמן לא זה, והשיר היחיד בעשור האחרון (כלומר אחרי דיוה) שהצליח לפרוץ את גבולות הקיטש היה השיר של הזמרת הטורקיה ההיא, שמי בכלל זוכר את שמה.

לא אכפת לי להגיד שיהיה למעודה בהצלחה וכל זה, אבל נדמה לי שההצלחה האמיתית מבחינתו תהיה ביום שהוא סוף סוף יוציא דיסק. מה שקורה עד אז, זה סתם משחק.

* טמירה ירדני, אלא מה.

רייטינג: 23.2% (למשדר הראשון: 26.6%)