באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

אני מרגישה כמו בפוסט פורים של שנה שעברה (או לפני שנתיים?) שבו No Angel חיקתה אותי כמי שרואה שלוש דקות מתוכנית טלוויזיה ואז כותבת עליה 400 מילה. מה שהוא כמובן לא נכון, בכל אופן לא בכזו קיצוניות ולא בשנה האחרונה.

אבל מה לעשות שאתמול לא הייתי בבית לראות "האח הגדול" אלא בנסיעה, ועצרנו בבית קפה שבו הקרינו על מסך פלזמה את "האח" ולכן ראיתי רק את הקטעים ששודרו בזמן שהיינו שם. למשל, הקטע החזק בין אלירז לאלין - מישהו, נדמה לי שזה הפסיכופת המתורבת, כבר חזה את זה שיכול להיות ביניהם קטע, אלמלא כל אחד היה שבוי בזוגיות מחוץ לבית. ראיתי גם את הקטע שבו סער מסביר לארז, שאלירז אמר לאסי עזר ולארז טל שהרגע הכי שמח שלו בבית הוא בעצם הרגע הכי עצוב של סער (העזיבה של איילה). האמת היא שאני לא מבינה מה הוא רוצה, שהרגע הכי שמח יהיה הרגע שהם השלימו?

במאמר מוסגר אני צריכה לומר שמאוד הופתעתי מזה שפותנה היא זו שקיבלה חסינות. אם מישהו יכול להסביר לי את ההיגיון איך זו היא ולא אלירז, ומה זה בעצם אומר על הסיכויים של אלירז בגמר - אני אשמח.

עוד יותר מהחסינות של פותנה הופתעתי מזה שארז "יצא בחוץ", ולא נגיד סער, אלין או גואל. תהרגו אותי אם אני מבינה מה אנשים מוצאים בשלושה האלה. מבחינתי, שלושתם לא טעם ולא ריח. ואילו בארז יש משהו מיוחד, משהו שהוא רק שלו, מוזר וביזאר ככל שהוא יהיה. אני מקווה שלפחות יש כבר כמה חברות שמעוניינות בו ובחברתו מיכל כפרזנטורים. מקסימים שני אלה, ואני אשמח להמשיך לראות אותם.

היי, רגע, הפסיכופת בכלל ניסה להריץ את ארז לגמר. פסיכו, איך אתה מרגיש?

בברכת "אלירז, קח את הגמר", מסיימת את שידוריי ומחפשת למי להתחפש.

האוצר האבוד של עופרה חזה, שני 21:00, ערוץ 10

פעם כשהיו אומרים עופרה חזה היו אומרים בצלאל אלוני. אחר כך אמרו דורון אשכנזי. אחרי זה הפסיקו לדבר. עכשיו משפחה חזה מכתיבה את הכללים: מי שרוצה סרט איתם, שלא יביא בו מילה של בצלאל או על בצלאל, ושלא יביא מילה של משפחת אשכנזי או על משפחת אשכנזי. אם מתפלק איזה משפט למרואיינים אחרים, לקצץ בעדינות. שהאזכור יהיה מינורי. אנחנו פה בענייני עופרה חזה, ועופרה חזה בלבד.

ואם זה לא תכתיב של המשפחה, או של עורך הדין שלה, אז אני לא מבינה את הבמאי והיוצר מיקי שטיינר, ואת גיא פינס שעשה לו את הקריינות לסרט "האוצר האבוד של עופרה חזה". כי מה שיצא להם, 90% מהזמן, זה סרט חד צדדי, שממחזר חומרים לעייפה. עוד פעם יזהר אשדות, עוד פעם רן אביב (המוזיקאי שעבר איתה לפני מותה), עוד פעם צדי צרפתי. עוד פעם אנשי מקצוע שמסבירים לנו כמה ההצלחה שלה היתה פנומנלית.

אני יודעת שאף זמרת ישראלית לא הצליחה מחוץ למדינה כמו עופרה חזה, אפילו לא אחינועם ניני. ילדת השכונות באה מכלום וכבשה את העולם. בשביל זה לא צריך סרט. נכון, השבוע מציינים את העשור למותה. אבל אפשר היה לעשות כל כך הרבה מעבר למה שנעשה ב"אוצר האבוד". הנה עוד ערב אבוד.

בתחילת הסרט מספר לנו פינס שלעו"ד יוסי הרשקוביץ', מנהל עיזבונה של חזה, יש חפצים אישיים שלה בכספת. אקדח שמופיע במערכה הראשונה אמור לירות בשלישית, אבל משום מה האקדח הזה כולל רק תעודת זהות, כמה שירים בכתב ידה ותכשיטים אישיים.

האקדח השני שייך למדינה וקוראים "מכולה שלמה", שאסור היה לפתוח במשך עשור בשל סכסוך משפטי עם משפחת אשכנזי, משפחת בעלה המנוח של חזה. גם כאן היתה "ציפייה" שתימצא צוואה במכולה, מפני שידוע שב-1995 נכתבה צוואה כלשהי, אבל כל העותקים נעלמו, וחוץ מזה ידוע שהצוואה שונתה לאחר היכרותה של חזה עם אשכנזי. אבל כמובן שהצוואה לא נמצאת במכולה. במקום זה יש שם תקליטי זהב ממוסגרים, ופרס גראמי ממוסגר, ותמונה של עופרה מיום חתונתה, תמונות שחור-לבן, בגדים ועוד מזכרות אישיות בעלות עניין מוגבל לציבור.

מה שהסרט כן חידש לי מבחינת האמירות הברורות והחדות שלו הוא שהמחלה התגלתה כשעופרה חזה עשתה בדיקת דם לקראת טיפולי פוריות. התברר שבגופה מקנן נגיף האיידס כבר כשנתיים עד ארבע שנים, ובגופו של אשכנזי – שש-שבע שנים. משמע, הוא זה שהדביק אותה (המשפט הזה לא נאמר בסרט אבל ההיקש ברור). היא טופלה בקוקטייל תרופות במשך כשנתיים, מראים בסרט פתק בכתב ידה עם רשימה של ארבע תרופות, שנתנה לרופאה שלה כדי שתקנה לה. בדיקות הדם שלה נערכו תחת השם "בת שבע אשכנזי", לעיתים ברכב מחוץ לבית החולים, כדי שלא יידעו מיהי. בסופו של דבר היא נפטר מסיבוך נדיר של קוקטייל התרופות, שהוביל לקריסת מערכות.

כמה זמן לקח לכם לקרוא את הפסקה הזו? תכפילו פי 2-3, גג, וזה הזמן שהיה שווה להקדיש לסרט הממוחזר הזה. בסיומו פינס מציע להקים מוזיאון ע"ש עופרה חזה, בשכונת התקווה, ובו להציג את כל הפריטים שנמצאים כעת במכולה ובכספות. האמת, צודק. והיה עדיף שכל האנשים שמדברים כל כך יפה על עופרה היו משקיעים את האנרגיה שלהם בזה, ולא במיחזור סופרלטיבים, מוצדקים ככל שיהיו.

בקטנה: התוכנית שודרה בחסות "עופרה חזה – המחזמר" של תיאטרון הצפון, עם קריינות של גברי לוי. יש לי הרגשה שהמחזמר לא בדיוק להיט כמו שציפו, אז קפצו פה על הטרמפ. מייד אחרי התוכנית: תוכניתו של גיא פינס (התקדם ל-50 דקות כולל פרסומות).

שורה תחתונה: היה הרבה יותר מעניין במשחק של הפועל-מכבי, ושיהיה בריא השופט, שהפך את המשחק מ-4:1 ל-4:2 בלי להתבלבל (כלומר עם להתבלבל).