באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

טקס האוסקר ה-83, ערוץ יס 1, מ-3:30

"אליס בארץ הפלאות זכה בפרס התלבושות!", הודעתי לבן זוג ברגע שהוא התעורר. "עוד לא ראינו אותו", הוא מלמל מתוך שינה. "אבל הקלטנו, ואנחנו נראה, עוד השבוע", ניסיתי להמשיך בקו המתלהב, שנועד להסתיר ממנו את העובדה ש"נאום המלך", סרט שהוא לא כל כך מעריך, לקח את כל הפרסים החשובים. הסרט הטוב ביותר, הבמאי, השחקן הראשי. בריטניה הפכה לארץ הפלאות ללילה אחד.

למען האמת, הטקס ה-83 של פרסי האקדמיה לקולנוע לא ייזכר באופן מיוחד. אף סרט השנה הוא לא outstanding באמת. ובכל זאת, שנה צריך לסכם, ולמשימה נקראו ג'יימס פרנקו ואן האתווי, המנחים היפים והבובתיים. מתברר שמאחורי היופי חסר קצת אופי. היא טועה קצת, כדי שנדע שהיא לא מריונטה, אבל במקרה שלה גם הטעות נראית מתוכננת. במקרה שלו, ההיצמדות לטקסט קצת מגוחכת. הוא אפילו לא מסוגל לומר את שם הסרט הזוכה, מכיוון שזה לא הופיע על הטלפרומפטר. ממש צמד לתפארת, שכנראה לא נראה בשנה הבאה.

קמתי במיוחד לכבוד שלושת הפרסים הגדולים והחשובים. כמדי שנה, הזוכים של השנה הקודמת מקבלים את הכבוד להציג את המועמדים ולהגיש את הפרס. ג'ף ברידג'ס, שזכה ב-2010 על "crazy heart", מעניק את פרס השחקנית. אנט בנינג כבר זקנה, ניקול קידמן מתוחה, עוד שתי שחקניות צעירות לא מבטיחות, ומי נשארה לנו אם לא נטלי פורטמן, הרקדנית מ"ברבור שחור". אני לא חשבתי שזה תפקיד אוסקר, אבל בניגוד לתוכניות אחרות, באוסקר אין הפתעות. הולכים על בטוח.

גם פורטמן הלכה על בטוח. נאום הזכייה שלה היה מוכן כל כך טוב, שהיא זכרה את כל בעלי המקצוע שעבדו איתה, כולל אשת התסרוקות והעוזרת למורה לבלט (אני קצת מגזימה, אבל זה הכיוון). היא לא מפשלת, נטלי. והיא גם זוכרת להודות לבנג'מין מילפייה, הכוריאוגרף של הסרט ש"נתן לי את התפקיד החשוב של חיי", כלומר עיבר אותה – ובכך מנסה לטשטש את השמועות על בעיות בזוגיות. בנינג וקידמן בטח נחנקו מהקיטש.

הלאה, לפרס החשוב הבא: סנדרה בולוק בשמלתה האדומה עולה לבמה עם פרצוף רציני – אחרי הכל היא צריכה להצחיק עכשיו. או שהיא נזכרת איך הודתה מעל במה זו לבן זוגה הנפלא, וזמן קצר אחר כך גילתה שהוא מנהל רומנים מאחורי גבה. לא, היא מדחיקה את המחשבה הזו. צריך להגיש עכשיו את פרס השחקן.

עבור כל אחד יש לה משפט מחץ. לחוויאר בארדם: בפעם הקודמת הצלחת להפחיד אומה שלמה באמצעות התספורת שלך (ב"ארץ קשוחה"). לג'ף ברידג'ס: אולי תיתן למישהו אחר לזכות, כלומר כמה כבר אפשר? ג'סי (אייזנברג, "הרשת החברתית"), אני מחכה שתאשר אותי בפייסבוק. קולין (פירת'), שמעתי שהמלכה ראתה את הסרט ואהבה אותו, וזה מצוין, כי אתה ממילא לא מתכוון לחזור הביתה בזמן הקרוב. ג'יימס פרנקו, אתה הסיבה שילדים מגיעים מאוחר הביתה, כי האימהות שלהם צופות בבית חולים כללי.

בסוף, כמה צפוי, קולין פירת' זכה. את הנאום הבריטי שלו על הריקודים שבלב אשר עלולים לרדת לכיוון הרגל, לא קלטתי. נדמה לי שהוא גם אמר תודה למישהו שלקח אותו לעבוד לפני 20 שנה כשהוא עוד נחשב ל"ילד פלא". בחיי, הבריטיים האלה בלתי מובנים. אבל העיקר שקיבל הפעם את הפרס, אחרי שבשנה שעברה היה מועמד על "סינגל מן" ולא קיבל. מה יש בסרט הזה שאין בסרט הקודם? אולי שם הוא לא היה צריך לנאום בפני 58 מדינות של אימפריה גדולה אחת.

לקראת פרס הסרט, האתווי מחליפה עוד שמלה, בפעם הרביעית או החמישית. עכשיו היא קצת חנוקה יותר אבל נלהבת לא פחות, כי תכף זה נגמר. סטיבן שפילברג נקרא להענקת הפרס לסרט אחד מתוך עשרה – "נאום המלך", שכבר קיבל שלושה פרסים הערב, ועכשיו הפינאלה. מרגע שראיתי את הסרט, הבנתי שיש לו סיכויים גבוהים. בזכות כמה דיאלוגים מצוינים, כאלה שיכולים להפוך לציטוטים, ובזכות כמה סצנות מרשימות של התפרצות רגשות – דבר שאינו אופייני כלל לבית המלוכה הבריטי. אבל כשכל הצוות מצטופף על הבמה, המחשבות שלי סוטות לכיוון אחר: הלנה בונהם קרטר, האישה היחידה שם, כולה שחורה ודרמטית אבל עם חיוך, היא בעצם סוג של רונית אלקבץ.

לסיכום הערב עולה על הבמה להקת ילדים נלהבים בשירת "אי שם מעבר לקשת". אני כבר בדרך לצחצח שיניים, אבל אז כל הזוכים מגיחים מאחור, לשתי השורות האחרונות בשיר. האתווי מתלהבת כמו ילדה קטנה. עכשיו הזמן לברוח.

בקרוב אהבה, 22:50, ערוץ 2

יש סדרות שכיף להקליט ולראות ברצף. "בקרוב אהבה" היא אחת מהן. אני לא צופה אדוקה של הסדרה, אבל מכירה את כל הדמויות, וחוץ מזה, גם אם פספסתי פרק או שניים לא קרה כלום - הן ממילא לא מתקדמות הרבה. הנה, עובדה, בפרק הבא מיכל שפירא שוב תפגוש את "משה", שם הקוד של משה לוי (כי למה לנו שמות משפחה), למרות שלכאורה הוא כבר מזמן לא בתמונה ולא בסדרה.

למי שהצליח לפספס: יש לנו כאן עסק עם חמש בנות, אחת מהן פרשה באמצע והוחלפה בגלית לוי, ואירי ריקין אחד שאמור לנהל את העניינים. כולם מופיעים על המסך באמצעות מצלמות ביתיות שמחוברות למחשב, ומשוחחים על – איך לא - אהבה. מאוד זול להפקה, כל כך זול שנשאר כסף לשלוח את אמירה ללונדון, ואת יתר הבנות לכל מיני דייטים אפופי אלכוהול. זה תמיד נראה מאוד נחמד כשהן מבלות, ולגמרי עגום כשהן מנתחות את זה בבית, ליד המחשב. במיוחד אצל גאיה טראוב.

בסדרה כזו אין שום דוקו ואין שום ריאליטי. הכל מבוים עד ליסוד. חמש הבנות הביעו נכונות לדבר על רגשות, ולעשות את מה שמבקשים מהן, אבל מעולם לא התחייבו לחשוף את האמת. למעשה, הן קיבלו הזדמנות נוספת להתנער ממנה - תמיד הן יכולות לומר שהצילומים נערכו לפני חצי שנה אם לא יותר, והן בחורות אחרות לגמרי עכשיו.

אם אני נשמעת פה קצת מבולבלת, זה לא רק בגלל שאני עייפה, אלא בגלל שהסדרה עצמה מבלבלת אותי. מצד אחד היא ממכרת, וכל פרק שלה חולף עובר ביעף, ממתק לסגור איתו את הלילה. מצד שני, התחושה היא כאמור שכמעט הכל הצגה, והחומרים עברו עריכה על עריכה. תוכנית שמשודרת אחרי "האח הגדול" גם ככה סובלת מנחיתות ברמת העניין שהיא יכולה לעורר, ו"בקרוב אהבה" עוד יותר... למרות שמשה, הו משה, המסכן סוחב על גבו 90% מהעלילה.

מעניין אותי מה בדיוק חושבים בקשת על "בקרוב אהבה". היא בוודאי לא אחת מתוכניות הדגל, אלא אחת מהתוכניות שעושות עליהן שק קמח, כלומר נגררות באמצעותן. אבל האם מצטערים שם על הניסיון המוזר הזה למצוא אהבה באמצעות אחווה נשית וגבר לא ברור אחד? האם מבינים שזו תהיה סתם עוד תוכנית נשכחת שלעולם לא תגיע לעונה שנייה? ולמה, למה לעזאזל נתנו לה את האוקיי והוציאו אותה לצילומים? איזה חזון היא אמורה להגשים?

* על הבעייתיות של הסדרה אפשר ללמוד דרך סוגיית הבאזז: כשגילי שם טוב רקדה עם בת זוג במקום עם בן זוג ב"רוקדים עם כוכבים", זה הגיע עד לאלן דג'נרס. כשהיא הציגה את הזוגיות החדשה שלה ב"בקרוב אהבה", ולא הסתירה מחשבות על האקסית, אף אחד לא התעסק בעניין. למה? כי ביום ראשון בפינת הקפה, כולם עסוקים בג'קי, נופר, פרידה וכל השאר. וזה, אגב, גם חיסרון ל"ארץ נהדרת", למרות שבעבודת פייסבוק מצוינת מצליחים לחפות שם על הנחיתות.

רייטינג: 23%. נתון מרשים מאוד, שאמנם בעיקר מעיד על כך שאנשים שכחו לכבות את הטלוויזיה אחרי "האח הגדול", ובכל זאת שווה משהו.

נאום המלך, בית הקולנוע הקרוב לביתכם

רגע לפני טקס האוסקר – שייערך בליל ראשון הקרוב – הלכנו לראות את "נאום המלך", אחד הסרטים הכי מדוברים בקרב חברי הפייסבוק שלי, ולא רק שם. בלי קשר לכמות הפרסים שבהם יזכה הסרט, אני יכולה לומר מעכשיו: לכו לראות. יש פה שני שחקנים ששווים אוסקר, ושמחפים על כך שלא מדובר בסרט פעולה או מתח או קומדיה, כלומר העלילה לא תמסמר אתכם לכיסא. קולין פירת' וג'פרי ראש יעשו את זה.

במרכז הסרט ניצב אלברט המכונה ברטי, כלומר הנסיך שאינו יורש הכתר, אבל בכל זאת יהפוך לג'ורג' השישי. אל דאגה, לא הרסתי לכם כלום. כאמור, אין מתח בעלילה. המטרה ידועה מראש, מה שמעניין זו הדרך. הבעיה הגדולה ביותר של ברטי היא לא בעיה מולדת, כמו שהוא מעדיף לטעון, אלא נוצרה מתוך טראומת ילדות. ברטי שלנו הוא מגמגם.

בימינו אנו קל הרבה יותר לטפל בגמגום. למעשה, מי שיש לו הכסף לשלם על הטיפולים, יכול להיפטר מהגמגום לגמרי. אבל אז, בימים ההם, זה היה הרבה יותר מסובך, מה גם שהגמגום הוא תכונה מאוד לא טובה לבן משפחת מלוכה בימים שכולם מתלהבים מההמצאה החדשה - הרדיו. פעם אחר פעם הציקו לו, צחקו עליו, ניסו לטפל בו בשיטות משונות שהשפילו אותו. האסון הזה נמשך עד שאשתו גררה אותו לליונל לוג, רופא אוסטרלי אחד שהוא גם שחקן חובב, אך ידוע יותר בזכות שיטותיו המוזרות לריפוי גמגומים (פאק פאק פאק, שיט שיט שיט. אגב, שקלו להגביל את הצפייה בסרט כי מספר הפאקים הגיע ל-17).

כך, למשל, הרופא משכנע את ברטי שאפשר להיפטר מגמגום על ידי זה שהוא מקליט אותו מדבר בזמן שיש מוזיקה – להיות או לא להיות, לגמגם או לא לגמגם, התשובה ברורה בשני המקרים וברור גם ששייקספיר הוא "התסריטאי הנוסף" של הסרט. בכל אופן, זה עובד: ברגע שברטי לא שומע את עצמו, הגמגום שלו נעלם. לאחר מכן אנו רואים שגם בשירה של ממש, נעלם הגמגום. וזה מזכיר כמובן את המקרה של יהודה פוליקר, שבחיי היומיום גמגם במשך שנים, אבל במוזיקה שלו הדבר מעולם לא ניכר.

בניגוד למערכת היחסים הרעועה בין ברטי לבין אחיו המוותר על המלוכה לטובת גרושה-לעתיד, מערכת היחסים הנוצרת בין ברטי לליונל נוגעת ללב, מקסימה, מרגשת. לא תמיד קל להם ביחד, יש נתק יותר מפעם אחת, אבל בסוף הם תמיד חוזרים לחדר עם הקירות המקולפים והספה הבודדת. מתוך מה שנוצר שם, ביניהם, תצמח היכולת לנאום את הנאום החשוב ביותר עם פרוץ מלחמת העולם השנייה - נאום הרדיו שישנה את מעמדו בהיסטוריה. נאום המלך. נאום האוסקר.

יש כאלה שיחלקו עליי: הם לא קיבלו עלילה אנרגטית, ולא תפיסה קולנועית מקורית, הסרט מגמגם כמו הגיבור שלו, ובכלל כמה סרטים על בית המלוכה הבריטי אפשר לראות, למה לא עושים פעם סרט על משפחת המלוכה הספרדית. אבל בעיניי סרט ששם את יהבו על סיפור אנושי ומאפשר ליותר משחקן אחד להפגין את כישוריו (בשונה מ"ברבור שחור") אך גם לא מתפרס על פני יותר מדי שחקנים (בשונה מ"הרשת החברתית"), הוא סרט שאני יכולה להתחבר אליו וגם להרגיש שקבלתי ממנו משהו. בלי לגמגם ובלי להתנצל, אני אומרת: בעיניי "נאום המלך" שווה זכייה בלפחות 7 מתוך 12 המועמדויות שלו.

בקטנה: הלנה בונהם קרטר ממש מבוזבזת פה, בתור אשתו של ברטי. ולחשוב ששינו את לוח הזמנים של הסרט בגללה (היתה עסוקה עם שני סרטי הארי פוטר האחרונים).

טריוויה: גאי פירס, שגילם את האח הבכור בבית המלוכה, למעשה צעיר בשבע שנים מקולית פירת', שגילם את האח הקטן.

טריוויה 2: The author, David Seidler suffered from a stammer as a child. Having heard George VI's wartime speech as a child, he (later in his adult life) had written to the Queen Mother asking for permission to use the King's story to create a film. The Queen Mother asked him not to during her lifetime, citing that the memories were too painful. Seidler respected her request.

נאום המלך (The Kings Speech), בריטניה 2010. 118 דקות. במאי: טום הופר. שחקנים: קולין פירת', ג'פרי ראש, הלנה בונהם קרטר, מייקל גמבון, גאי פירס

עוד סרטים על בית המלוכה הבריטי שכדאי לראות:

המלכה

האחיות בולין