באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

צילום מתוך אתר yahoo

טקס האוסקר ה-84, שני החל מ-3:00 בלילה, ערוץ yes1

התעוררתי בשש בבוקר, היישר אל העניין המדכא הקבוע – מצעד המתים של הענף. לא ככה הייתם רוצים לפתוח את הטקס החשוב ביותר של העולם הקולנוע, טקס שהתכוננתם אליו בכך שצפיתם ביותר משני סרטים שמועמדים לפרסים. אבל אין מה לעשות: זה מה שקבע הבמאי של הטקס, זה מה שקבעו הבמאים של החיים (ולא, לא תמיד אנחנו הבמאים היחידים של חיינו).

זמרת שחורה עם מקהלה שרה את What a wonderful world האלמותי, ואני ניסיתי לחפש את מי מהנעלמים הכרתי. ברשימה - קן ראסל, וייטני יוסטון, פטר פולק, סידני לומט, סטיב ג'ובס (מתברר שהוא גם הפיק סרטים) ואליזבת טיילור. זו הייתה השנה שבה היא סיימה את תפקיד חייה בעולמנו? כנראה שכן. למרות שזה נראה כל כך רחוק עכשיו.

הדבר הבא היה לבדוק האם יוסף סידר ו"הערת שוליים" זכו. היה צפוי ועם זאת מאכזב לדעת שהפרס הלך ל"פרידה" האיראני. מצד שני, קראתי עליו הרבה המלצות, גם כאן בישרא. כנראה שיש בו משהו – רשמתי לי ללכת לראות.

מנחה הטקס, בילי קריסטל, צופה יחד איתנו בסרטון שבו שחקנים ושחקניות (מג'וליה רוברטס ועד רוברט דה נירו) מספרים מה משחק עושה להם, ומסכם בציניות "אני אף פעם לא הרגשתי שום דבר דומה". הוא גם מודה לזמרת השחורה שלא קלטתי את שמה, ומזמין את נטלי פורטמן – בשמלת סטרפלס אדומה ושרשרת יהלומים מנצנצת – להציג את המועמדים לפרס השחקן. במה שכבר הפך לנוהג רגיל, כל שחקן מקבל ממנה את נאום "אתה נהדר, נפלא ומעורר השראה" - דמיאן באשיר, ג'ורג' קלוני (גרמת לנו להאמין שאתה בחור נורמלי), ז'ן דוז'רדין (הריקוד האחרון היה מקסים... אמרת רק שתי מילים בסרט), גרי אולדמן (מועמדות ראשונה, כיתת אמן של משחק) ובראד פיט (כריזמה וכושר המצאה).

והזוכה הוא: ז'ן דוז'רדין על הארטיסט, איזה כיף! מחאתי כפיים על הספה. הוא התרגש, הודה לאחד ממייסדי הטקס (והביע געגועים לימים שבהם היית משלם 5 דולר כדי לצפות בטקס אוסקר שנמשך רק 15 דקות), וברקע ראו את בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי בשמלה שחורה משעממת (רק שסע עמוק הציל את המצב) מביטים בו מהשורה הראשונה בכמיהה מזויפת. הנאום הסתיים בצרפתית, שפת אימו של השחקן (מרסי בוקו! ועוד משהו שלא תפסתי), ויצאנו להפסקה קלה מאולם קודאק בלוס אנג'לס.

קריסטל חוזר עם בדיחה על השמחה של הצרפתים, והאופנים שבהם היא באה לידי ביטוי. אף מילה על כך שהם ישנים עכשיו. קולין פירת, זוכה השנה שעברה, מציג את המועמדות לפרס השחקנית הטובה ביותר: ג'יין קלוז בתפקיד מסקרן (אני: את הסרט הזה אני אראה בכל מקרה!), ויולה דיוויס, רוני מארה, מריל סטריפ (פירת: מאמה מיה! היינו ביוון, אני הייתי גיי, אנחנו רקדנו. מאוד ברור למה את מקבלת את המועמדות ה-17, כי כל תפקיד ששיחקת... היית נפלאה), מישל וויליאמס (פירת: כשנפגשנו לראשונה היווית לי השראה. את היית בת 12 ואני הייתי בן 35).

הצדק נעשה, ומריל סטריפ לוקחת את הפרס. מעניין מה מרגרט תאצ'ר עושה עכשיו. גם היא עוד ישנה, כמו הצרפתים? סטריפ, עם חוש הומור מוכן מראש: "כשהכריזו על שמי יכולתי לשמוע חצי אמריקה אומרת, 'הו לא', אבל שיהיה". מודה לבעלה, ומודה למי שעובד איתה 38 שנה, וזכה השנה גם הוא בפרס. ואז עוד תודות לא מעניינות, והתרגשות קלה. מעניין אם גם זה משחק או אמיתי.

את פרס הסרט מגיש טום קרוז, שמשחק מגיל 19 (עוד קצת טריוויה לאוסף). תשע סיבות לאהוב קולנוע, תשע מועמדויות לפרס הסרט הטוב ביותר, וסיבה אחת לי להיות מבסוטה: The Artist לוקח את הפרס הגדול. הנאום של המפיק מעניין פחות מהכלב החמוד שעלה על הבמה, ואז מתברר לי שגם הבמאי זכה, והוא שולח את הצרפתים לישון כי כבר שש בבוקר. אם הבנתי נכון, הוא גם הודה כמה פעמים לבילי וויילדר. היה צריך להודות לבילי קריסטל, לא? (נו, אני צוחקת).

ועכשיו, נלך לבדוק את השמלות.

דברים שרואים על כתוביות הסיום: מבין רגעי הטקס הבולטים השנה - ג'ניפר לופז זכתה לעלות על הבמה, כנראה בפעם הראשונה והאחרונה בחייה. יחד עם קמרון דיאז הציגה את ישבנה ואת פרס התלבושות. (צילום: אתר האוסקר)

דברים שרואים במקום לפרסם את הפוסט בזמן: הסרט הקצר, מאחורי הקלעים של "הערת שוליים". ההתחבטויות של יוסף סידר, המשחק הטוטאלי של שלמה בראבא, העצלנות של ליאור אשכנזי, ועוד כמה רגעים שבהם אתה מחכה שיקרה איזה קסם ותגלה משהו, אבל זה לא לגמרי קורה.

הארטיסט, באחד מבתי הקולנוע

אין לי מושג אם הוא יזכה באוסקר, אבל עשו לעצמכם טובה וצפו בסרט "הארטיסט". לא תשמעו בו כמעט אף מילה או קול, לא תראו בו צבעים, אבל הפסקול יעזור לכם להתרגש. כל הזמן יקרה משהו, כל הזמן המוח יעבוד כדי להשלים את התמונה. יהיו לא מעט קטעים מצחיקים מהסוג שצ'רלי צ'פלין ידע לייצר – במיוחד אלו הקשורים בגיבורה. ובעיקר תהיה הצדעה להולדתו של הקולנוע, בצורה רגישה, נוגעת ללב ולא דידקטית.

אחרי כל המחמאות, הנה הסתייגות - לא מומלץ לראות את "הארטיסט" בסוף יום עבודה מעייף, או אחרי ארוחה טובה. כי למרות שהסרט אנרגטי ולא רדום, לפעמים בכל זאת צריך מילים כדי לשמור על העירנות, ואם אין לכם כוס קפה ביד, זו בעיה. אני כמעט נרדמתי לפני ההפסקה (יום עבודה מעייף+ארוחה במסעדה), אבל כוס הקפה עזרה לי לצלוח בהנאה גמורה את החלק השני.

אז מה קורה שם: ג'ורג' ולנטיין הוא הכוכב הכי גדול של הוליווד שנת 1927. אם תרצו - בראד פיט או ג'ורג' קלוני של ימינו (שניים שמתחרים השנה, ולא לראשונה, על תפקיד השחקן הטוב ביותר). יום אחד הוא פוגש במקרה בבחורה צעירה בשם פפי מילר, אבל הקשר לא ממשיך ביניהם, בעיקר מפני שהוא נשוי. היא לא פראיירית, נדחפת לאודישנים באולפנים שבהם הוא משחק, ומצליחה להלהיב את כל מי שצריך, גם את ולנטיין, שעכשיו כולו אהבה.

לא חולף זמן רב, והיא מתחילה לקבל תפקידים קטנים, בינוניים וראשיים. במקביל, הקולנוע מתחיל לדבר מה שהופך את הכוכב האילם לפאסה. בעוד שהקריירה של מילר בנסיקה, ולנטיין מאבד את כל מה שהיה לו – המשחק, אשתו, ביתו, חפציו, מעמדו. חייו בדעיכה מוחלטת. הוא נזרק לכלבים ורק כלבו האהוב נשאר איתו. ידידו הטוב ביותר, מצילו ומושיעו.

ברגע אחד של תקווה ולנטיין מנסה להפיק סרט אילם ולהחזיר אליו את הצופים, חולם על הנוסטלגיה שתצוץ אצלם ותנצח כל מילה מדוברת, אבל כמובן שאין לזה הרבה סיכוי. הוא נאלץ לפטר את הנהג שלו, האדם הנאמן לו ביותר (וזה בהשוואה לכלב הנאמן), ועכשיו הוא לגמרי לבד.

אמנם הסרט הוא קופרודוקציה אמריקאית-צרפתית, והוא רחוק מרחק שנות מסרטי התלת מימד שהיו אמורים לסמן את הכיוון החדש, אבל הסוף לגמרי הוליוודי. הפעם זה נסלח. אולי בזכות העובדה שזה לא כולל נשיקות. עובדה קצת מוזרה, כשחושבים על זה. בחירה לגמרי לא טריוויאלית של הבמאי. אבל היי, זה היופי בסרט.

התחושה שלי היא שלברניס בז'ו, שמגלמת את מילר, צפוי עתיד דומה לזה של אודרי טוטו. כלומר, בהתחלה כולם יתלהבו ממנה, אבל עד שהיא תבחר סרט הוליוודי לשחק בו, היא תיפול על אחד בינוני כמו "צופן דה וינצ'י", ואחר כך תחזור לסרטים צרפתיים. אולי אני טועה, אחרי הכול, בז'ו היא בת זוגו של הבמאי ואילו טוטו התמודדה בעולם הזה בזכות עצמה. אבל מה שבטוח – השנה היא שיחקה בסרט הכי מרענן שנצפה זה זמן רב, למרות שהוא ענתיקוס שחור-לבן, אילם ונטול כוכבים.

טריוויה: הכלב שמופיע בסרט הוא מגזע ג'ק ראסל, ושמו במציאות אוגי. הוא זכה בפרס "קולר הזהב" על הופעתו בסרט, למרות שאין לו מושג במה מדובר.

סצנה שכולם אומרים שהיא בלתי נשכחת: סצנת החלום של הגיבור.

בקטנה: במידה מסוימת שטחית, סיפור העלילה מזכיר את "שיר אשיר בגשם", כיוון ששניהם עוסקים במעבר מסרטים אילמים לסרטים מדברים.

הארטיסט. ארה"ב-צרפת 2011. 100 דקות. במאי: מישל הזנביצ'יוס. שחקנים: ז'אן דוז'ארדן (ולנטיין), ברניס בז'ו (מילר), ג'ון גודמן (הבמאי/מנהל האולפן), ג'יימס קרומוול (הנהג)

"מלכות השבת". בשישי יצא לי לצפות קצת בתוכנית של ירדנה ארזי ושחף סגל. מה אומר לכם, הן היו לי למראית הדז'וו. נדמה שקלטות של תוכניות האירוח הישראליות משנות ה-90 נשלפו מהארכיון, וחבורה של אנשים התיישבו לצפות. אמרו לעצמם: היי, זה לא רע בעצם. זה עבד אז, זה יכול לעבוד גם היום. נביא את ירדנה שגם ככה לא עושה כלום מאז שלטלעד אין תוכנית בוקר (אלה אנשים שלא מתעניינים בדיסק שפוליקר הפיק לה), נביא איזו בחורה צעירה, יאכנע עם שכל, ויאללה, יש לנו שעתיים. נכון, פעם היו עושים את זה עם שלוש מנחות, אבל היום חוסכים בכסף.

אז בשישי הזה היו להן אורחים כמו פבלו רוזנברג, שיודע לתת את הסחורה, ויוסי מרשק, שעד עכשיו אין לו מושג מה הוא עשה שם על הספה. יחד איתם הייתה אודטה שכנראה מאוד מתגעגעת לטלוויזיה ועוד אורחים מתחלפים עם כישורים משתנים. והאמת? באמת היה לא רע. חסר משקל סגולי לחלוטין, אבל מי צריך משקל בשישי בשש? רצינות היא אוברייטד.

"האח הגדול". ראיתי אתמול בערך חצי שעה. יותר מזה לא יכולתי, טכנית ונפשית. הכי קשה לי עם תמיר ערן. כשהבנאדם ישב ב"חדר האח הגדול" הוא נראה ממש לא בסדר. מוגבלות כזו שקשורה בלקיחת כדורים. ריחמתי עליו. לא הבנתי למה הוא צריך להיות שם, ולמה זה מגיע לנו, כצופים.

מכיוון שלא ראיתי את חמש התוכניות הראשונות, אין לי מושג האם הייתה לזה התייחסות באחת מהן. אשמח להבהרות או לפרשנויות לדמותו של הבחור.

ועוד שאלה: יש מישהו שפעם קוראים לו שי ופעם קוראים לו רגב. זה אותו בחור או שניים שונים? התבלבלתי לגמרי.

"אל תשאל". שי שטרן הפיק את הלקחים מהתוכניות הראשונות, ואתמול הביא תוכנית על משבר הגיל עם 80% מפורסמים ו-20% סיפור פיקנטי. יעל שרוני, שלומי סרנגה, שי גולדן, ירמי קפלן וגניקולוג שאחרי 15 שנות נישואים החליט שהוא גיי. בדיוק לזה חיכיתי. אפילו שחלקם כבר התארחו אצלו, ואפילו שהם כבר מכירים את המשחק, "אל תשאל" חזרה למעמד "שווה צפייה". וזה לא מעט בלוח השידורים אפוף הריאליטי של ימינו.

* אחרי שאימא שלי הסבירה לי יפה למה הזוג הדתי צריך לזכות ב"מירוץ למיליון", והתברר שאפילו אבא שלי נהנה לראות אותם בתוכנית – האיש בקושי רואה טלוויזיה – דווקא הבלונדיניות לקחו את הגמר, ששודר במוצאי שבת. מחדל! איפה אלוהים כשצריך אותו?