באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

בית הקלפים, HOT VOD ו-yes oh רביעי ב-23:55

בשבועיים האחרונים, לאן שאני לא פונה, אני מקבלת המלצות על הסדרה "בית הקלפים". בפייסבוק, ברדיו, בפינת הקפה – כולם אמרו לי שאני צריכה לראות את הסדרה הזו, כי היא "טובה לפחות כמו____" – השלם את החסר, כל אחד והסדרה האהובה עליו. אז בואו נבהיר משהו מייד:

הבית הלבן זה לא.

הסמויה זה לא.

הגשר זה לא.

אז מה זה כן? קווין ספייסי.

השחקן הזה, אם אוהבים אותו, מתמכרים ל"בית הקלפים". נאמר זאת כך: הוא מתקרב לאיכויות שהביא ג'יימס גנדולפיני ל"הסופרנוס". הוא גם קצת דומה לו חיצונית, אם כי יש לו יותר טוויסט מחויך. כמובן, הוא הרבה יותר מוכר ממה שגנדולפיני היה כשהתחיל לגלם את טוני סופרנו, ולכן גם מזוהה עם דמויות אחרות. כלומר, הוא צריך להתאמץ יותר כדי לשכנע שהוא הדמות שהוא מגלם.

ומיהי הדמות הזו? פרנק אנדרווד, מצליף המפלגה הדמוקרטית בבית הנבחרים האמריקני. היה אמור להתמנות למזכיר המדינה עם בחירתו של הנשיא, אבל אופס, מישהו החליט לטרוף את הקלפים מחדש ולתת את הג'וב לנודניק בלונדיני. מי זה שטרף הקלפים? מישהי מעצבנת שהוא בעצמו שכר לעבודה, בזמן שניהל את קמפיין הנשיאות. אז הוא נשאר בבית הנבחרים, ומנצל כל רגע כדי "לתקוע" כל מי שתקע אותו. עד כה ראיתי ארבעה פרקים, וניתן לעשות שהוא עושה זאת במיומנות מרשימה.

גם ב"בית הלבן" עשו ספינים וניסו לשנות את המציאות בכל מיני אמצעים, אבל המשחק היה הרבה פחות מלוכלך. וגם לא תמיד החבר'ה הטובים הצליחו להשיג את המטרה שלהם. לאנדרווד איכשהו הכל מסתדר, כי הוא נורא מתוחכם ונורא מנוסה בכל המשחק הפוליטי. חייבת לומר: זה קצת פוגע באמינות.

בחייו של אנדרווד יש שתי נשים. הראשונה היא אשתו, קלייר, שמגלמת רובין רייט. הם גרים בבית גדול ויפה אבל לא ראוותני. יש להם תשוקה אחד לשנייה, וגם לניצחונות ולמהלכים משמעותיים. אין להם ילדים (ולפחותעד לפרק החמישי אין התייחסות לכך), אבל יש להם שיתוף פעולה מלא שבו הם בוראים כל יום מחדש את העולם שלהם.

האישה השנייה היא זואי ברנס, עיתונאית צעירה ושאפתנית ב"וושינגטון הראלד", שכולם במערכת ייבשו אותה עד שהיא החליטה לעשות מעשה, ללבוש חזיית פוש אפ ולדפוק על הדלת של אנדרווד. מאותו רגע המעמד שלה במערכת העיתון משתפר פלאים, וגם במהדורות הטלוויזיה הארציות והבינלאומיות רצים לראיין אותה.

חייבת לומר שגם זה לא אמין: ממתי בתוכניות בוקר מציינים שם של כתב אנונימי? אם כבר, אומרים את שם העיתון שבו נכתבה הידיעה המרעישה. הרי את הצופים לא מעניין אם מוישה אופניק חשף את טיוטת חוק החינוך או שמה היה זה ג'סטין טימברלייק, ולמנחי הטלוויזיה אין שום עניין לפרגן לפרסונה אחרת מלבד עצמם. בעולם האמיתי, זואי ברנס היתה נשארת די אנונימית. רק סטודנטין לתקשורת היו יודעים מי היא.

עוד דמות שראויה לתשומת לב: פיטר רוסו, חבר קונגרס עם נטיות להסתבך בנהיגה תחת שכרות ועם חיבה לקוקאין. מכיוון שפעם אחת אנדרווד הוא זה ששחרר אותו בערבות, והבטיח לשמור על כך בסוד – רוסו הוא שבוי שלו ונאלץ לעשות כל מה שהוא מבקש ממנו, גם אם זה נוגד את כל המהות של ישיבתו בקונגרס. מרגע שסרח והפך לכלי בידיו של אנדרווד, כל קיומו כמעט מוקדש לקידום האינטרסים הפוליטיים של גיבור הסדרה.

ועם כאלה בחישות, וזה באמת על קצה המזלג, ברור למה אנשים עם אופקים טיפה רחבים – בכל זאת, התככים בבית הנבחרים האמריקני זה לא "עקרות בית נואשות" - מתמכרים לסדרה. אישית לא חושבת שהתמכרתי, אבל בטוחה שאראה את כל 13 הפרקים. במציאות שבה אני מתנהלת, לא יזיק לי ללמוד כמה טריקים משם.

בקטנה: "בית הקלפים" מבוססת על סדרה בריטית. הבמאי דייוויד פינצ'ר ביים כמה פרקים בגרסה האמריקנית. באופן חסר תקדים, חברת נטפליקס רכשה את זכויות השידור הבלעדיות לסדרה תמורת 100 מיליון דולר, התחייבויות להזמנת שתי עונות בהיקף של 13 פרקים כל אחת, והתחייבות לאי התערבות בפיתוח הסדרה. כל פרקי העונה הראשונה עלו החודש בבת אחת באתר של נטפליקס, וגם ב-HOT VOD. כלומר, וזה ניחוש שלי, אחת הדרכים להחזיר את ההשקעה של ה-100 מיליון היא למכור את זכויות השידור לכלי תקשורת שונים ברחבי העולם.

טקס האוסקר ה-85, בין ראשון לשני, ערוץ yes1

כשהדלקתי את הטלוויזיה, ברברה סטרייסנד בדיוק סיימה לשיר. הבמה נצנצה באלפי נורות, ועשרות מצלמות כאילו-ישנות הקיפו אותה בצדדים. ידעתי שאני במקום הנכון: טקס האוסקר ה-85. המקום הכי מזויף עם אנשים שהעמדת פנים היא לחם חוקם, אך לערב אחד בשנה נדרשים להיות אמיתיים ולהזיל דמעות ללא עזרת חומר כימי כלשהו.

הקומיקאי סת' מקפארלן, שזו לו ההנחיה הראשונה של האוסקר, עולה על הבמה ומספר שלרגל 12 שנה של הופעות על הבמה חשבו להביא לטקס קטע מהמחזמר "שיקגו", "כי אנחנו מודאגים שהערב עדיין לא הומואי מספיק". במקום זה עולים על הבמה שחקני הסרט "שיקגו" - ריצ'רד גיר, קתרין זיטה ג'ונס, רנה זלווגר וקווין לטיפה. הפרס שהם מעניקים הוא על הפסקול. "חיי פיי" הוא הזוכה, מועמדות שנייה למלחין הקנדי מייקל דנה, וזכייה ראשונה שלו.

החבורה העליזה מציגה גם את שירי השנה בקולנוע, ולאחר מכן נורה ג'ונס עולה להופיע. היא לבושה בשמלת סטרפלס מתרחבת בצבע שמנת. מאוד אלגנטית, קלאסית. יכול להיות שהיא מאוד מתרגשת, כמו שסיפרו שאדל מתרגשת, אבל למען האמת – זה לא הלילה של השירים. בגלל זה גם מביאים אותם בגרסה הקצרה: שאנשים לא ינצלו את הזמן ויקחו הפסקת סיגריה.

חוזרים לחבורה העליזה, שמעניקה את האוסקר לאדל שכתבה את שיר הנושא של "סקייפול" – הג'יימס בונד האחרון שלא ראיתי. היא נראית טוב בשמלה שחורה צנועה, מתרגשת על סף דמעות. רגע לפי שהיא יורדת מהבמה היא מוסרת לכולנו במבטא בריטי: יו אר אול אמייזינג.

יוצאים לפרסומות, וזה הזמן שלי לברר ולגלות ש"מחפשים את שוגרמן" ניצח בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר – לא ישראלי ולא פלסטיני לקחו את הפרס הביתה. ב-yes כבר הכינו את הפרומואים, וישדרו את הסרט הזה אצלם בקרוב. נצפה, בוודאי שנצפה.

הפרס הבא מוגש על ידי דסטין הופמן, שאתה רק מחכה שיצחיק אותך קצת, והשחקנית שגבוהה ממנו בכמעט 20 ס"מ, שרליז תרון בשיער בלונדיני קצר (נוט טו סלף: לברר לאיזה תפקיד היא הקריבה ככה את עצמה) ובשמלה לבנה, מרשימה כתמיד. הם פה בעניין התסריט המעובד, וכריס טריו שכתב את "ארגו" הוא הזוכה. מועמדות ראשונה, וזכייה ראשונה. מודה מאוד למועמדים האחרים בקטגוריה וגם לבן אפלק, ואני כבר לא מקשיבה לו: כמו בן אפלק, אני מנסה לספור כמה פרסים "ארגו" כבר קיבל ומה זה אומר על הפוסטר של הסרט, ומה הסיכויים לפרס הגדול.

הצמד מעניק גם את הפרס על התסריט המקורי, והזוכה הוא קוונטין טרנטינו – מפתיע ביותר. אומר משהו על זה ששרליז היא השכנה שלו, ונחמד לקבל פרס מהשכנה. מודה מאוד מאוד לשחקנים שלו, ואחר כך מפרגן לתסריטאים האחרים בשתי הקטגוריות – "זו השנה של הכותבים", הוא מכריז. בחיי שלא ציפיתי לכזה נאום שכולו פרגונים ואהבה מהאיש שסרטיו משפריצים דם לכל עבר. יש הפתעות טובות בחיים.

מייד הלכתי אחורה, לבדוק מה קרה בהתחלה. מתברר שפרס האוסקר לשחקן המשנה נפל בחלקו של כריסטוף וולץ, שכיכב ב"ג'אנגו ללא מעצורים" – בחיי שהגיע לו. ומי היה מאמין ש"ג'אנגו" יצליח להתקבל ככה על ידי האקדמיה לקולנוע. אגב, וולץ זכה באותו פרס בזכות שיתוף הפעולה הקודם שלו עם טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד". כנראה שהוא יודע מה טוב בחיים – לפצפץ אקדחים ולהתיז דם.

חמש מצלמות שבורות, בבתי הקולנוע ובערוץ 2

בעוד קצת יותר מ-24 שעות ייפתח טקס האוסקר, הטקס החשוב ביותר של תעשיית הקולנוע. בקטגוריית הסרט התיעודי יהיו מועמדים שני סרטים שיוצריהם ישראלים. סרט אחד נוצר רק על ידי ישראלי, וסרט אחד נוצר בשיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני. קוראים לו "חמש מצלמות שבורות" ואני מאוד מאוד מקווה שהוא לא יזכה, למרות התמיכה של מייקל מור.

מדובר בסרט מגמתי, כמעט תעמולתי, שקוטע את המציאות בכל פעם שהיא לא מתאימה לנראטיב של היוצר. הוא מחבר בין דברים לא הגיוניים, כמו מצעד של ילדים למען שינה שקטה ושלום לבין חיילים שיוצאים להתקפה על מפגינים. והרי ברור שהחיילים לא יצאו לאיים על ילדים, אלא על מבוגרים שניסו להפר את הכללים, אבל עימאד בורנאט מעדיף לטשטש את זה. אולי הצופים לא ישימו לב.

עוד דוגמה: הוא מראה איך הבן שלו נותן לחייל ענף זית, כאילו מחווה של שלום, ובמקביל מראה איך מתנחלים שורפים עצי זית. אני לא אומרת ששני האירועים לא קרו. אבל כנראה שקרו עוד דברים קודם ואחר כך, אין לנו מושג מה הם. בורנאט והשותף שלו גיא דוידי חסמו כל אפשרות לאנושיות מצד ישראל.

גם כשבורנאט כבר מקבל טיפול בבית החולים תל השומר, כל מה שהוא מסוגל לומר זה: "אם הייתי מפונה לבית חולים פלסטיני כנראה הייתי מת. אבל הטיפול שקיבלתי בישראל הוא טיפה בים לעומת כל מה שקורה. הנה, בזמן שאני קיבלתי טיפול ישראל תקפה בעזה" (ציטוט חופשי של דבריו). כאילו שישראל משועממת ורק מחפשת איפה לירות, ולא חלילה להגן על אזרחיה. ובורנאט עצמו, לא יודע להגיד תודה אמיתית למי שטיפל בו והציל את חייו. ואולי הוא יודע, אבל בחר שלא להראות בסרט, כי גם זה הורס את הנראטיב.

"חמש מצלמות שבורות" מתעד את המאבק של תושבי בילעין נגד הקמת גדר ההפרדה בשטחיהם, ונגד סיפוח השטחים החקלאיים שלהם לטובת בניית התנחלויות. לכאורה מטרה שאפשר להבין אותה – פגעו בהם בלי סיבה, שרירותית. ואני לא יכולה לומר שלא הזלתי דמעה כשאל-פיל נהרג. היתה לי תחושה שהוא אדם טוב עם כוונות טובות, שרוצה לשמח אנשים והיה שמח לראות את השלום מגיע. לבורנאט היו חומרים ליצור סרט מורכב ומעניין, אבל הוא לא היה מעוניין בזה, העדיף להתחנף לתושבי בילעין.

אין אלא לקוות שאם הוא יצור אי פעם עוד סרט, הוא יצליח להתעלות מעל סרט תעמולה. הצעה שלי: שיצפה ב"מלון תשעה כוכבים", שמתעד את חייהם של גברים פלסטינים בגבעות הסובבות את העיר מודיעין, שאותה הם בונים במהלך שעות היום. הרבה יותר חזק, הרבה פחות מניפולטיבי.