באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

מה לא הגיוני בתמונה?

"ישראל-צרפת", רביעי 20:50, ערוץ 10

האמת, יכולתי לציין פה כל שעה החל משבע בערב ועד חצות כשעת שידור המשחק, ולא הייתי טועה: זה התחיל עם לונדון וקירשנבאום ששידרו מהמגרש, ואירחו לא רק את ניצן הורוביץ עם קטעי צרפת שלו (ממש קוממה אותי הכתבה ששודרה ברשת TV5, וקבעה שבארץ מסוכן לצאת מהמלון), אלא גם את מוטל'ה שפיגלר המיתולוגי ועוד כמה ירקות ירוקים.

זה המשיך עם מהדורת החדשות הקצרה, שלפחות חצי ממנה הוקדש למשחק, בזכות כתבה של בן שני המצוין על ההכנות למשחק, קשקושים של מיקי ויעקב באולפן ותחזית מזג אוויר של דני רופ מהמגרש. הוא גם חזה 2:1 לישראל, אבל נסלח לו.

אחר כך בא השידור המקדים למשחק שהנחה עמנואל רוזן, מאיר איינשטיין קשקש מהמגרש, רן בן שמעון עזר לו לפרשן, גיא זוהר חגג ב"היום שהיה", ואבי רצון סיכם עם הטריבונה. אל אל ישראל.

ככה זה בערוץ 10: אחרי שהשיגו את הרייטינג הגבוה ביותר בתולדות הערוץ בשבת (35.1%), בזכות המשחק נגד אירלנד, ויעקב אילון קיבל למעלה מ-20% למהדורת החדשות, לא הצליחו להתאפק שם אתמול. הפטריוטיות לוקחת, ובגדול, אז בואו נפזר אותה על כל לוח השידורים - זו היתה המשוואה. מי שלא אוהב את המדינה - אהבת כדורגל בכלל לא שייכת לכאן - שילך לראות פספוסים, או את הסרט הבלתי מעניין שרשת בחרה לשדר בערוץ 2. ביצפאן, אגב, שידרו לקט. ידעו עם מי יש להם עסק.

אז מצד אחד, זה כיף. אפילו לי יצאה מפה צווחה של התרגשות כשוואליד באדיר הבקיע את גול השוויון (אני כותבת את הביקורת ברביעי בלילה, אין לי ספק שכבר מחר מישהו יכתוב משהו על זה שאת שני השערים בשני המשחקים הבקיעו שחקנים ערבים). אגב צווחה, טוב שלא הייתם לידי. בכל אופן, בזמן שכולם חגגו אני העברתי לרשת הצרפתית TV5. שם שידרו סתם כתבות לא מעניינות. אולי את המשחק שידרו בערוץ שלא נקלט בארץ. חבל - הפרצוף של בארטז אחרי הגול היה נותן קצת פרופורציות לאומה הצרפתית - אבל לא נורא.

בסיכומו של דבר, היה אתמול קצת יותר מדי כדורגל. נכון שזה עבד בשבת, אבל לפעמים צריך לדעת לקחת צעד אחד אחורה. ולא לשדר את אודטה מהמגרש (אם כי תודו שהיה יכול להיות מעניין), זה לא נחשב. טוב, עד המשחק הבא ביוני יש עוד זמן להפנים לקחים. בנסיבות האלה, מזל שהוא יהיה בדבלין.

רייטינג:

לונדון וקירשנבאום - 10.4% (מקום שמיני בדירוג היומי)

מהדורת החדשות - 15.5% (מקום חמישי בדירוג היומי)

תוכנית הקדם משחק של עמנואל רוזן - 19.3% (מקום שלישי בדירוג היומי)

היום שהיה עם גיא זוהר - 16.6% (מקום רביעי בדירוג היומי)

הטריבונה עם אבי רצון - 7.3%

משחק הכדורגל ישראל-צרפת - 35.6% (מקום ראשון בדירוג היומי, ויהיה גם בשבועי)

"מבחן הגיא Q", שלישי 22:32, ערוץ 3

האם שם המשפחה האמיתי של נטלי פורטמן הוא הרשלג? אם אתם יודעים את התשובה, שאלוהים יעזור לכם. וחבל שלא באתם ל"מבחן הגיא Q" ששודר אתמול בערב.

ישבו אנשי צוות התוכנית "ערב טוב" של גיא פינס, וחשבו: איך נחגוג את מהדורת ה-1,500 תוכניות של מדורת ההבלים שלנו? עם מי נשתף פעולה, ולמי נגמול טובה וניתן הזדמנות לבוא לאולפן? באיזה חלק נשבץ את המחשוף של קרין מגריזו? ומה נעשה עם חיים אתגר? הוא הרי כתב הבית, הוא חייב להשתלב בזה איכשהו.

ישבו, חשבו, בהו, עלו, ירדו, קטלו, שיבחו, התלהבו ובסוף יצא להם מבחן גאי קיו: זה שבודק מה הצופים יודעים על סלבריטאי ארצנו והעולם. שיתוף הפעולה יהיה עם ynet, לאולפן יבואו אגם רודברג, מירי בוהדנה, אילנית, סאבלימינל והצל, וכל ההוז אנד טוז יברכו לרגל החגיגה וייזכרו באייטם הראשון שלהם בתוכנית: דודו טופז בהיותו מלך הביצה, עופר שכטר בשוקו דובונים, סנדי בר במילקי, בר רפאלי ביאללה בלגן וליאור אשכנזי בישבנו החשוף בברלין. יש כבוד.

זהו, שאין: התוכנית של אתמול היתה כל-כך משעממת ונטולת זוהר - למרות הניסיון יוצא הדופן להשקיע באיפור, בשיער ובבגדים של ששת המתמודדים - שזה פשוט מביך. אין לי ספק שגורן, שרה, ניר, רוני, עדי ודורית שגם זכתה בסוף במכונית, נהנו. אחרי הכל, זה כיף לקבל טיפול של כוכבים. אבל לשחק את "זה הסוד שלי" בגרסת השתי דקות, רק כדי לגלות בסוף שזה שי גלד, נתב התמונה שחטף אגרוף מטוביה צפיר מאחורי הקלעים של "טלנובלה (ע"ר)"? כמה נמוך ויחצני לערוץ אפשר לרדת?

אחרי כל זה, כל מה שנותר הוא להציג את יתר השאלות שכלל המבחן: מה שמו הפרטי של השף אהרוני, באיזו סדרה ידועה שיחק הבמאי של טלנובלה (ע"ר), באיזו להקת בנים היה חבר רובי וויליאמס, איזה כוכב ביקר בארץ ובדק לצחי הנגבי את הדופק, איזו שמלה לבשה רנא רסלאן לתחרות מיס עולם, מהו האף הנכון מבין ארבעה של מייקל ג'קסון, האם ג'ון טרבולטה הוא סיינטולוג או בודהיסט, באיזו להקה מנגן מיטלמן, ומהו מוצאו העדתי של צביקה הדר. בשלב הבא: זהו את הכלות והחתנים בקליפ שהכנו לכם.

ושוב, כי זה חשוב: מי שידע את כל זה, קיבל בסוף אוטו!

איך, איך חבל שלא השתתפתם, אה? לא רק ששנים של בהייה היו משתלמות, הייתם גם שומעים יופי של סיפור איך אילנית ומירי הכירו! וחשוב מזה: רואים אותן מקרוב! בלייב!

כן, כן, 1,500 תוכניות זה הרבה עבודה ומחשבה ויצירתיות. השאלה היא לאן כל אלה נעלמו דווקא בערב החגיגות. חבל. כי מגיא פינס וצוותו באמת ציפיתי ליותר.

אגב, התשובה במקרה של נטלי פורטמן היא: נכון.

"אוטובוס החלומות של אביב גפן", שני 21:00, ערוץ 10

"אוטובוס החלומות של אביב גפן" הוא לא עוד סרט על אביב גפן, מרגש ככל שיהיה. והוא לא כזה, לא בגלל שהפעם מדובר בבלקפילד, הצמד שבו הוא חבר יחד עם סטיבן ווילסון מפורקיופיין טרי. הוא לא כזה, כי הוא נעשה על ידי מוטי קרישנבאום, אחד מאנשי הטלוויזיה הכי טובים של ישראל. אחד שיודע לזהות סיפור מקילומטרים, שהסקרנות הטבעית שלו לא עשתה טרן אוף בגיל 50, ושעדיין יש לו סבלנות להקשיב לאחרים, ולא משנה מה הפרש הגילאים בינם לבינו. כך הוא הביא לנו את ז'וז'ו אבוטבול בכתבה ההיא על חוף ימה של אשדוד, וכך הביא את סיפור כבישי ישראל המוצפים תדיר בחורף, כשצילם נהג על גג משאיתו, תקוע באמצע הצפה איומה ומחכה לנס.

אלה היו הימים של ערוץ 1. היום קירשנבאום יושב בערוץ 10 עם ירון לונדון, עושה רושם של נהנה מכל רגע, אבל כנראה שמדי פעם מדגדג לו קצת לצאת לשטח. בלקפילד זימנו לו יופי של סיבה: מסע הופעות אירופי באוטובוס של אמני רוק אמיתיים. אז נכון, זה לא בדיוק כמו בסרטים: זה קטן, זה צפוף, אין סמים ואין אורגיות, אבל יש את גפן ואת ווילסון. הרבה סיפורים אפשר להוציא מהחיבור הזה, שבו, מסביר קירשנבאום - מי חוץ ממנו יכול להביא משפטים כאלה - "אביב מביא אל תנור האפייה את חומרי הגידול שלו, וסטיבן דואג לדישון, להשקייה ולריסוס נגד מחלות ילדות".

באתונה הקהל משווה אותם לפינק פלויד, בגרמניה יש חמש הופעות, ובזוטרמיר, עיר הולנדית שנמצאת במרחק שעה מאמסטרדם על הכביש להאג, הם פוגשים את שמשון צפרי. כאן קירשנבאום יוצא לקדמת הבמה וגפן הוא המלווה: קירשנבאום שואל שאלות על העבר בקיבוץ נתיב הל"ה, על ההווה במסעדת אלאדין הטורקית שבבעלותו ושבה הם יושבים, ויוצר את הקרבה שמאפשרת להוציא מצפרי חיקוי של צפרדעים. אח"כ הוא נוסע איתו ברכבו, ויחד הם מקשיבים ליהורם גאון. "המפגש איתנו היה לשמשון כמו ביקור מולדת", הוא מסכם.

ישראל היא לא המולדת של ווילסון, אבל הוא מרגיש שייך אליה מאז ביקורו הראשון כאן בשנת 2000. יש לו מחברת עם מילים בעברית שגפן לימד אותו (אוכל, מונית, איש, אישה, יא אוכל בתחת, בן זונה), והוא מברך בהדלקת נרות חנוכה. אני חושב שאבוא לגור בישראל לפחות חלק מהזמן, הוא אומר, יכול להיות שבסוף אני אפילו אתחתן עם ישראלית.

קירשנבאום לא יחכה עד שזה יקרה. הוא כבר עסוק בסיפור הבא: כשמתברר שהצוות מאחר להגיע לקראקוב, הוא יוצא לרובע היהודי. פתאום ממלאות את המסך תמונות מימי הנאצים, וקריינות על הקהילה היהודית של העיר. לזה מתלווה ביקור אצל יהודי קשיש בן 80 בשם יאן שעבד במפעל של אוסקר שינדלר, ובבית הקברות העתיק. אפילו הסכום שדורש יוסף בן יואכים, העוזר של יאן תמורת הסיור, הופך לעניין. ובאיזה עוד סרט על להקת רוק בעולם כולו אפשר למצוא חמש דקות כאלה.

"אוטובוס החלומות של אביב גפן" הוא סרט ארוך יחסית לז'אנר הדוקומנטרי: שעה וחצי כולל פרסומות. לכאורה, העובדה שהנושא שלו קליל היתה אמורה לפתור את זה. לכאורה, הסיפורים של קירשנבאום היו אמורים להיות אתנחתא לא-מוזיקלית. הרי כל אחד מהם מחזיק כתבת יומן ליום שישי בלי שום בעיה. אבל כשהכל בא ביחד, זה קצת יותר מדי.

בתחילת הסרט אומר קירשנבאום שלא מדובר במסע הופעות רווחי: הוא עולה 100 אלף דולר, ומכירת הכרטיסים לבדה לא יכולה לממן אותו. המטרה היא בעיקר להגדיל את מכירות הדיסקים, כי שם נמצא הכסף. אולי הדברים נכונים גם לגבי הסרט: ווילסון וגפן לבדם לא מספקים את תאוותו הדוקומנטריסטית של קירשנבאום. אבל אם בזכותם הוא מגיע לשניים-שלושה סיפורים אנושיים, הוא מרוויח את שלו. ולזה יש ערך הרבה יותר גדול מכל תוכנית "כוכב נולד" ששודרה אי-פעם.

רייטינג: 3.8% בלבד (ממש כואב להקליד את זה. מצד שני, זו חזרה לגיל 16 שבו הערצת אביב גפן היתה עניין של יחידים)