באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

אז בהמשך לחלק הראשון, בדיוק באמצע המשפט של רן רימון צעק עליו עמוס אורן מהקהל שהוא לא יודע לדבר עברית נכונה, ואז יצא החוצה במחאה.

רימון: "שמחתי להכיר".

ניצני: "כנראה שזה לא הדדי".

רימון: "בקיצור, אם נחשוב על זה, הכוכב נולד של העסקים והכוכב נולד של הטלוויזיה לא יכולים להיות דומים. כי הכוכב הנולד של היום עשה, ונעלם. אם אנחנו מסתכלים על כל הכוכבים הנולדים... לא כל כך זוכרים אותם".

(שוב צעקות מחאה מהקהל, מזכירים את נינט ו-40 אלף העותקים שמכרה).

מצגר: "אני לא חושבת שהדיון הוא על נינט. אני חושבת שהדיון צריך להיות קונסטרוקטיבי - השאלה היא לא אם נינט הצליחה בכוכב נולד, אלא איך מביאים תכנים מגוונים של מוזיקה לטלוויזיה המסחרית, ואיך משאירים אותם שם... זה לא מספיק שיישבו יוצרי מוזיקה ויקטרו על מר גורלם, ושבמקום אחר יישבו מפיקי טלוויזיה ויקטרו על מר גורלם. השניים צריכים לשבת ביחד ולחשוב על הפורמט המנצח. זה האתגר בטלוויזיה המסחרית".

קיפניס: "אני זוכר את המאבק שהיה למתן חשיפה לזמר הים תיכוני, מה שקראו אז הזמר המזרחי. אביהו, כשאתה וחבריך נאבקתם על חשיפה בבמות מכובדות, היו מאחוריכם המון אנשים שאהבו את המוזיקה הזו, קנו את הקסטות בערוצים לא פורמליים, ויצרו מלמטה את הלחץ על הממסד לתת במה וביטוי... השאלה היא האם במאבק הזה של היוצרים חסרים החיילים האמיתיים, שזה הציבור. כי 'כוכב נולד' יכול לומר 'חבר'ה, עזבו אותי. בעדי מצביעים פעם בשבוע מאות אלפי צופים ברחבי הארץ. לכו תתווכחו איתם, אל תתווכחו איתי'".

מדינה: "אני לא חושב ש'כוכב נולד' זה דבר רע. העניין הוא עניין של פרופורציה. 'כוכב נולד' זה משחק יפה לבני טיפש עשרה, זו תחרות נחמדה, משהו שיכול להיות אייטם בשעת ערב מוקדמת. העניין הוא שהטלוויזיה שלנו היא טלוויזיה מסחרית. היא לקחה את הטפל, עשתה ממנו העיקר, והורידה מעל כתפיה את החובה לתת משהו שיש לו משקל סגולי הרבה יותר כבד, כמו תרבות מקור.

"זה טוב ויפה, אני מסכים איתך מצגר, שהדור החדש, בני העשרה, הולכים ומבצעים דברים שצמחו לפני עשרים ושלושים שנה. זה מעשה טוב. עד כאן הכל בסדר, ואני לא מתנגד. אלא מה? הפרופורציות לא נכונות. אייטם של חמש דקות מורחים אותו על עשרים דקות, ואתה רואה שהם מושכים את זה רק כדי להכניס עוד פרסומות. ופה הייתה פשיעה, לדעתי...

"הרי יש תהליך של דור הולך, ודור בא. אני מסכים שאני, וניצני ואחרים זה דור שהולך, ולכן צריך דור חדש, שיביא את המקוריות שלו. אני לא מוכן לקבל שמה שיש היום, אחרי שלושים שנה, זה עוד פעם 'ים של דמעות'. לא! אתה דור חדש, אתה צריך להחליף אותי, תביא משהו חדש, מקורי, מההוויה שלך, ממך, אל תעתיק לי את מה שהיה אז, ותהפוך את זה למרכז התרבות שלנו. זה לא נכון".

(מחיאות כפיים ובראוו אחד).

"אני מצפה שתביא לי משהו שהוא לא שלי, משהו חדש להכיר. אם זה יהיה, אני אקבל מוצר חדש, והוא ירענן לי את העכשוויות שלי. תודה".

(עוד מחיאות כפיים).

קיפניס: "קודם איילת אמרה שהמוזיקה לא מקבלת מספיק ייצוג בטלוויזיה המסחרית. אין לי פה מנדט מהזכיינים, אבל הם יכולים לטעון 'חבר'ה, אנחנו פה בשביל לעשות כסף'. מצגר, כמי שמייצגת את הרגולטור, את זו שאמורה לגרום להם לקחת בחשבון גם שיקולים אחרים מלבד הכסף. השאלה היא איך את גורמת לזה לקרות".

מצגר: "צריך להיזהר עם רגולציה של תוכן. במהלך השנים, המכסות בדרך כלל נוצרו בהמשך לסקרים שבצענו בקרב הציבור לגבי תכנים שחסרים או שיש מעט מדי מהם בטלוויזיה. ואני חייבת להגיד שבסקרים שאני מכירה, ואני עובדת הרבה שנים ברשות, אני לא זוכרת שהקהל התייחס במיוחד לסוגייה של מוזיקה. יכול להיות שצריך לבדוק את זה באופן פרטני, כי ספציפית לא עשינו את זה.

"אבל גם כשאנחנו קובעים מכסות תוכן, אנחנו אומרים 'אנחנו רוצים שתעשו דרמה, תוכניות תעודה, תוכניות שיעסקו בתרבות', אנחנו לא מכוונים את התוכן... לבוא ולהגיד 'כשאתה עוסק בתרבות תעסוק במוזיקה כזו או אחרת' זה כבר מאוד פרטני. צריך לחשוב אם יש מקום לעשות את זה, אני לא מכירה מקומות בעולם שבהם עושים את זה. גם ככה הרגולציה שלנו היא הרבה יותר מרחיקת לכת מבחינת ההתערבות שלה בהשוואה למדינות אחרות".

שירה: "הערה קטנה: בשנה שעברה, בפאנל הזה בדיוק, מוטי שקלאר היה ואמר את אותו הטקסט - נשב, נשקול, אולי המוזיקה תיכנס וכו'".

מצגר: "הוא לא אמר לי את זה בחפיפה. אבל אני אעביר את זה למנשה סמירה בחפיפה, אז נראה מה יקרה".

קיפניס: "ניצני, אתה כאיש גם של מוזיקה וגם של טלוויזיה, אולי אתה יכול לחשוב על רעיון רגולטורי לשילוב תכנים של מוזיקה ישראלית בטלוויזיה".

(מתפתח דיון משמים על פסטיבל הזמר שקשת ניסתה לעשות).

ניצני: "זו באמת שאלת מיליון הדולר, או כמה שיש תקציב. אם אנחנו נזכרים קצת במה היה פעם, כי פעם היה יותר טוב כידוע לכם, אז בטלוויזיה הישראלית היו התוכניות המוזיקליות האלה עם הכיסאות הלבנים של דליה גוטמן. היו יושבים כמה חבר'ה עם כיסאות של כתר פלסטיק, ושרים. וזה היה לא פחות מרגיז ממה שיש היום. לפחות הערוץ השני עטף את זה יותר יפה, וזה יותר פופולרי ויותר נעים לראות. 'כוכב נולד' זה לפחות אחלה תוכנית טלוויזיה.

"מבחינה טלוויזיונית, הנוסחה הזו של להכניס בכוח את המוזיקה, אין בזה טעם. בואו נודה על האמת: אי אפשר להכריח אף אחד לעשות שום דבר. לא  את הזכיינים, ולא את הקהל בבית. זה לא ילך. איטס שואו ביזנס. זה צריך להיות אטרקטיבי, זה צריך להיות מדליק, ולא איזה חבורת נודניקים קוטרים שמייללים ורוצים שיתנו להם לראות מוזיקה בטלוויזיה. זה לא עובד ככה. בשום מקום בעולם".

(נותן דוגמה הפוכה לדליה גוטמן: חבורת לול).

"צריך להיות מקורי, להמציא ולא למחזר, כמו שאומר אביהו. הרי הקטע המביך ב'כוכב נולד' זה שאין שום דבר חדש מבחינה מוזיקלית. זה צורם מאוד. מבחינה זו, אתה לא יכול לסמוך על הקהל. הוא לא ימצא את הפתרון. אם תשאל את הקהל איזו מוזיקה הוא רוצה, הוא לא יידע להגיד לך.

"אם תבוא ותגיד, 'יש לי זמר חדש, נמוך קומה, עם קול מאנפף שכותב את שיריו. האם תקנו את הדיסק שלו?', יגידו לך, 'לא, אנחנו לא מכירים ולא יודעים מי זה'. אחר כך תעשה אביב גפן... ירוצו ויצעקו 'אביב אביב'. צריך לייצר לקהל, כדי שיגיד 'את זה אני אוהב'.

מדינה: "זה לא רק הקהל. ישנן תוכניות שיכולות להביא קהל, אבל הטלוויזיה לא רוצה את הקהל הזה. הטלוויזיה מכוונת על ידי המפרסמים, שמזהים את כוח הקנייה. וכוח הקנייה זה הקהל שהם רוצים, ולכן התוכניות שנעשות מכוונות לקהל הזה. כך עובדים הערוצים המסחריים.

"אתה לא יכול לספר לי סיפור כזה שאין קהל למוזיקה. 'ריח מנטה'  בערוץ 1 נעה כל הזמן בין 12% ל-15%, וזה רייטינג גבוה מאוד. אבל זה לא הקהל שערוץ 2 או ערוץ 10 רוצים, כי זה לא הקהל הצעיר עם כוח הקנייה, שאתה מפרסם לו את הדור השלישי בסלולר ואתה יודע שהוא ירוץ לקנות. זה קהל אחר, ומבחינתם הוא מת, הוא לא אדם בכלל, הוא לא שווה שירות, הוא לא שווה התייחסות. כי הוא לא כוח קנייה.

"זה חוסר צדק של הערוצים המסחריים שקיבלו מהמדינה משאב, ועושים בו כרצונם רק כדי לנפח את הכיסים שלהם בכסף. אין עליהם שום חובה לשרת את כלל אזרחי המדינה, שהמשאב הזה שייך גם להם. זו אוזלת יד".

(מחיאות כפיים. איילת מצגר רוצה להגיב. בנצי שירה גם. אומר לה: "אני אגן עלייך").

די, מספיק לפעם אחת.

"עובדה" על משה קצב, רביעי 21:05

כמה זמן יעבור עד שהנשיא הזה ילך הביתה? ולאן נעלם הדיגניטי של אביגדור פלדמן? הוא הרי יודע שהלקוח שלו אשם. הוא פשוט רוצה לבדוק עד כמה ללהטוטים משפטיים יש סיכוי. בדרך הוא שוכח שיש פה כמה נשים שבשבילן זה לא תרגיל אלא החיים. החיים המאוד מאוד לא נעימים.

אבל פלדמן הוא לא העניין כאן. העניין הוא נשיא המדינה, משה קצב. איך אומרת עליו אילנה דיין? אחד ש"מנצל את השררה, אבל לא מודה באשמה". תוכנית שלמה היא הקדישה אתמול לפרשה המינית של הנשיא, וכפי שהובטח, אכן מדובר במסמך מרתק. לא רק על המעשים, אלא גם על הדמות. או במילותיו של העיתונאי שלום ירושלמי: "דמות המסכן ניפקה לו את המקומות הראשונים בליכוד. אני לא רואה שום הבדל בין קצב הפוליטיקאי לקצב הנאשם, אם הוא יואשם". דיין: "קצב מכר דמות שאינה קיימת, ועל כך הוא משלם כעת".

במהלך התוכנית, עדויות של אנשים ונשים שעבדו תחת קצב חושפות גבר שכל מה שעניין אותו זה להשיג בחורות ולזיין אותן בלשכה או בחדר בבית מלון, שחבר שלו שכר עבורו. חייבים לומר בבוטות: גועל נפש שאדם כזה הופך להיות נשיא מדינה. ועוד לא מתבייש לגרור את כל המשפחה שלו למסיבת עיתונאים, ולהעמיד פנים מול כל המדינה, ולצעוק שטויות על גדי סוקניק. ואיך גילה רצה אחריו בסוף. שוב בלעה הכל והשפילה את עצמה.

מצד שני, גם התקשורת צריכה להתבייש קצת. עיתונאים רבים ידעו את האמת ממקור ראשון, כולל דיין עצמה, ולא פרסמו את הסיפור. למה? כי המתלוננות לא הסכימו. פחדו. אבל כמה פעמים עיתונאים מצליחים לשכנע אנשים לספר סיפור? הרבה, נכון? אז למה כאן לא התאמצו מספיק? והרי היו כל כך הרבה נשים שסיפרו, וכל כך הרבה אנשים שידעו, ומקורבים ששתקו. מישהו היה פותח את הפה אם רק היו מתעקשים.

בדיוק כפי שעולה מהשיחה בין דיין לאדר אבישר, לשעבר יועץ התקשורת של קצב: "יכול להיות שהיינו נורא תמימים", הוא אומר, ואחרי שהיא קצת לוחצת אותו, הוא מוסיף: "אילנה, את יודעת, הכל נסיבתי".

דיין: "נסיבתי זו מילה אחרת ל'לא רציתי לראות'".

אבישר: "את יודעת מה, גם זה נכון".

מילא עצימת העיניים, כלומר לא מילא אבל צריך להתקדם, מה עם כל האיומים וההכפשות? "אם היא היתה נהנית, היא לא היתה בורחת", אומרת עו"ד כנרת בראשי על א' מבית הנשיא. "והיא ברחה רחוק, חצתה ים בשביל להתרחק מפה". אחר כך מספרת בראשי על הצעה שא' קיבלה לנהל פרויקט בחו"ל אצל חבר של קצב, העיקר שתרד מהסיפור. וכשזה לא עבד, באו האיומים. והלכלוכים: נגיד עלייך שאת נערת ליווי, זונה.

אין, אין על הנשיא שלנו.

איזו בדיחה עצובה.

המשך יבוא ב"ארץ נהדרת". אם ראיתם את הפרומואים ולא צחקתם, סימן שנעלם לכם חוש ההומור.

* "כוכב נולד, כל השאר מתים" חלק ב' -  בהמשך היום. יותר בער לי קצב.

בכנס תמוז שנערך בימים ראשון ושני בכפר סבא היו הרבה נושאים מעניינים ומעט מדי אנשים. רבים החמיצו את הפאנל "כוכב נולד, כל השאר מתים?", שהנחה העיתונאי ניר קיפניס (בלייזר), והשתתפו בו יאיר ניצני, אביהו מדינה, בנצי שירה (מפיק "מרגיש בבית" עם חמי רודנר), איילת מצגר (הרשות השנייה) ורן רימון (עיתונאי בגלובס).

כיוון שהדברים שעלו בפאנל רלבנטיים גם לבלוג טלוויזיה, ולא רק לעולם המוזיקה, קבלו תמליל שלו (בלעדי! אם מישהו מתכוון לצטט, רק עם קרדיט בבקשה):

קיפניס: "יחסי הגומלין שבין אמצעי התקשורת משפיעים על צפיית המוזיקה, ומן הסתם את החלק הארי של תשומת הלב ממקד הערוץ השני. אנחנו כאן, מבקשים לשאול מה קורה לכל אלה שלא נולדים תחת אותה תוכנית עתירת רייטינג. אני אפנה קודם כל לאיילת מצגר, לשמוע את דעתך על התוכנית".

מצגר: "אני חושבת שאני לא אמורה להביע את דעתי על תוכנית זו או אחרת, אבל אני אגיד שכמו בכל דבר בחיים, יש את הצד הטוב ואת הצד הרע. זה חבל שהעיסוק המרכזי במוזיקה בטלוויזיה הפך להיות כמעט רק 'כוכב נולד'. השאיפה שלנו כרגולטור היתה שיהיה עיסוק הרבה יותר משמעותי בז'אנרים נוספים של מוזיקה. כוכב נולד הוא פורמט לא ישראלי במקור, מאוד מאוד מצליח בכל העולם, ומדינת ישראל בעצם הצטרפה לעגלה הזו עם הערוץ המסחרי המרכזי שלה, שמחפש רייטינג.

"אני חושבת שזה דבר מצוין שהילדים שלי, שהם בגילאי העשרה, יודעים לפזם שירים ישראלים משנים לפני שהם הכירו את המוזיקה, ואני חושבת שהרבה מזה בזכות 'כוכב נולד'. ככה שאנחנו לא יכולים להגיד ש'כוכב נולד' זה דבר שכולו רע. אני חושבת שיש בו הרבה דברים מאוד חיוביים... בלי לדבר רע על 'כוכב נולד', אני אגיד שאני חושבת שהתמונה מאוד חסרה בערוצי הטלוויזיה המסחריים, וזה שמשדרים קונצרט בשלוש וחצי בבוקר, זה לא מספיק".

קיפניס: "לכאורה, 'כוכב נולד' היא התגשמות הפנטזיה של הרגולטור - יש בה פריפריה, הקהל הצעיר מכיר את המוזיקה העברית לדורותיה, תוכנית מנצחת. אבל כנראה שלחלק מהיושבים כאן יש בעיה עם תרבות כוכב נולד".

ניצני: "אני אמביוולנטי. יש דברים טובים כמו שאמרה איילת - אגב, את דומה לטמירה ירדני, אותן עיניים כחולות – 'כוכב נולד' זו תופעה חיובית מבחינה טלוויזיונית. אבל בוא נשים דברים על השולחן: ערוץ 2 זה דבר בעייתי, פופוליסטי, מתחנף לקהל, עושה כל דבר בשביל למצוא חן בעיניו.

"צריך לזכור, שהתוכניות הן מעברים בין הפרסומות. מבחינת הזכיין, התוכניות לא מעניינות. זה עסק: מוכרים פרסומות, וביניהן משלמים על כל מיני דברים. אז כל הדיבור, האם זה טוב למוזיקה או לא, זה קשקוש בתחת.

"הצד החיובי של כוכב נולד זה שאנשים רואים מוזיקה בטלוויזיה, בהשוואה לפעם שלא ראו. אז היית בא לדן שילון, והיו אומרים לך 'שירים זה לא טוב בטלוויזיה, זה הורג רייטינג, אנשים הולכים לעשות פיפי'. ובצדק - שיר, ברגע שהוא מתחיל, אתה יודע מה יהיה. זה זמן מצוין לעשות פיפי. אבל אם שר האוצר שם תרבוש, זה יכול להיות מפתיע, אתה לא יכול לדעת מה יהיה.

"לכן, זה שבכלל רואים מוזיקה בטלוויזיה זה כבר חיובי. וזה שהוכיחו שאפשר לעשות רייטינג עם שירים, זה עוד יותר חיובי. אז נכון, זה לא רק מוזיקה, זו גם תחרות, ודרמה, ופריפריה ונינט, היא הרי הגיעה מקרית גת וכל הדבק הזה... אבל אי אפשר לדעת מה יהיה בעוד עשר שנים: יכול להיות שהמצב יהיה כל כך גרוע, ש'כוכב נולד' יהיה חיובי לעומת העתיד האיום והנורא שהולך להיות לנו.

"אני לא רוצה להיות אישי מדי, אבל בואו נסתכל על הקריירות של כוכבי כוכב נולד: שום דבר דרמטי לא קרה. אין איזה שלמה ארצי בקנה".

(קולות התנגדות מהקהל. מביאים כדוגמה את שי גבסו).

ניצני: "שי גבסו הוא דוגמה נהדרת למישהו שהוא באמת יוצר, וכותב ועושה, ואני בעדו... נכון, זה לוקח זמן להיות שלמה ארצי... אני רוצה לומר שנינט זה לא איזו הצלחה מסחררת. זה לא. כי התקליט נמכר, אבל לא כמו שחשבו. וברדיו לא שומעים את זה, כי השירים לא באמת הצליחו. אני לא מכיר אף שיר של נינט חוץ מאלה שהיו פרסומת לאורנג'. אז צריך לשים את הדברים בפרופורציה".

שירה: "בעיקרון, אין לי שום דבר נגד, אם היה משהו בנוסף (ל'כוכב נולד'). כשזה רק זה, ומאז המכרז של ערוץ 2 אין בכלל מוזיקה בטלוויזיה - לפני כן היה קצת באחת בלילה, היום גם זה אין למעט שידורים חוזרים (זו בעיה)...

"שמענו קודם שיר של עלי מוהר. יש לי את התוכנית האחרונה שהוא צולם בה שר. שנה קודם. הצעתי את זה לערוץ 2 ולערוץ 10 ביום השלושים. אמרו 'לא מעניין, מי זה בכלל?'.

"אז יש לנו עסק עם חבורה שלא רק רצה מפרסומת לפרסומת, אלא גם עם אנשים כמו יולי עופר, שיש לו 40% מהזכיינית רשת ו-4 מיליארד דולר בבנק, לא מעניין אותו באמת אם רשת תרוויח, או לא תרוויח, או יהיה לה הפסד. למה? כי אין דבר מרוויח יותר בארץ מערוץ טלוויזיה מפסיד. הכוח שיש לו (לעופר) על הפוליטיקאים, מחזק את כל העסקים האחרים שלו - זו המטרה.

"מועצת הרשות השנייה נתנה לקשת ולרשת, בעיקר בגלל ערוץ 10, לעבור שוב ושוב על החוק ולא לעמוד במחויבויות, ולא סגרה אותם. לתעשייה הזו אין שום דבר עם יצירה, שום דבר עם מצפון ושום דבר עם ערכים. זה איך עושים עוד כסף מלקבל כסף מהמדינה, בכלל לא מהטלוויזיה. הם מטמטמים את כולנו, והם לא עושים לכם (אנשי המוזיקה) כבוד. תגידו להם, 'בואו נראה אתכם עושים טלוויזיה, בלי נגנים'. תגידו להם 'לא', שיעשו לכם כבוד".

רימון: "היום נינט היא מותג לכל דבר. היא עושה את האקזיט שלה על 'כוכב נולד'. רק שלהבדיל מאנשי הייטק שעשו את הקופה ויכולים לשבת על זרי הדפנה, נינט חייבת להמשיך לייצר. עוד חמש שנים אף אחד לא יידע מיהי..." (קולות ויכוח מהקהל).

ניצני מתפרץ: "הסיפור של נינט הוא מעניין כי הוא הרבה יותר טלוויזיוני ממוזיקלי. אם היא לא היתה קצת זמרת, אז מבחינת המנהלים שלה היא היתה עושה רק טלוויזיה, כי זה מכניס הרבה יותר כסף".

רימון: "קח אנשי עסקים שהתקדמו דונם אחרי דונם, כמו יצחק תשובה, שאת זה אפשר להקביל לזמרים הוותיקים שלנו. אלה לא אנשים שנולדו ביום כמו אותם סטרט-אפיסטים שפתאום גילינו אותם, ופתאום כולנו רוצים להיות כמוהם. הם עשו את הקופה והלכו. הזמרים שנולדו ביום אם הם לא ימשיכו לעשות...".

מעניין? אי אפשר הכל בפעם אחת.

חלק ב' נמצא כאן.