שולץ, א'-ה' 22:05, ערוץ yes ישראלי
בין תוכניות הלוויין שהגיעו אליי לאחרונה נמנית גם שולץ, התוכנית החצי-משעשעת של רועי בר נתן, שמחופש לקוצ'ר במשקל 150 ק"ג שגר בדירת אימו המנוחה, ועובר בעיקר עם אמנים שמגיעים כדי לשפר את הקריירה שלהם או משהו כזה.
בפרקים שאני ראיתי התארחו אורנה בנאי, רן דנקר ועילי בוטנר, מיכל ינאי ועברי לידר - נבחרת די מכובדת לתוכנית בערוץ נישה מוגבל. על פי הקומוניקט, שולץ אמור להיות "מצחיק, חצוף ובעיקר חסר טאקט". ואכן, הוא בעיקר חסר טאקט. ולא רק ברגע שהוא יורד על זמרי ישראל לדורותיהם, או מדבר עם קוזילביץ' מ"קרובים קרובים" (הברקה), או מתיישב על עילי בוטנר מתוך התעלמות מוחלטת מקיומו (יופי של סאבטקסט).
אלא גם ברגעים כמו אלה: לאורנה בנאי - "את, לא ויתרת! אמנים רבים תקועים עם דמות אחת, אבל אחרי שלוש שנות לימור, את קמת ואמרת 'מספיק'. הסתגרת שנה שלמה, ואז חזרת לטלוויזיה בדמותה של 'לימור אחרי שנה'. משהו אחר לגמרי! את ממש הדיוויד ברוזה של השחקנים".
ובהמשך, על ארץ נהדרת: "ומי הגאון שחשב לזרוק את דב נבון, ולהביא במקומו את הזמר המוכשר מאור כהן? זה פשוט מהלך מבריק. זו הבנה אמיתית של מה שהקהל רוצה... אתם שומרים את מאור כהן להמשך התוכנית, ואם פתאום יהיה לו חיקוי מוצלח בתוכנית, משהו שבאמת יקדם אותה ויעזור לה, זו תהיה הפתעה!". שנאמר: קלע בול.
וגם: "אתה רוצה טושים?" (לבוטנר, בזמן ראיון עם דנקר). "דע לך רן, שאני עמדתי בקשר קבוע עם נינט המקסימה… אני לא אשכח את הלילה שבו היא צלצלה אליי ואמרה אני כל כך מפחדת שאפרת בוימולד תדע עליי ועל יהודה. וכך נולד השיר 'היא יודעת'". ובהמשך, מטרת הקוצ'ינג: "כל מה שמעניין אותנו זה אתה, ואיך יהיה לך קיום אי פעם בלעדיה" (בלעדי נינט כמובן). וקצת ניחומים לבוטנר שכתב הכל, בזמן שדנקר מקבל את התהילה: "אם עובדים עם רן דנקר, בסוף הכל יוצא השיר שלנו".
מדובר בתוכנית מאוזרחת, שוב - המקור הוא ג'ימיני גליק (מרטין שורט) הקנדי. אבל כמו שכבר למדנו הרבה פעמים, ישראלים מעדיפים גרסאות ישראליות. רק ל"סקס והעיר הגדולה" אי אפשר לייצר מקבילה, כי תל אביב כמה שלא תתאמץ לעולם לא תקבל צורה של תפוח. אז נכון, שולץ היא לא פאר היצירה, אבל גם אם הצופים לא באמת צוחקים, אין ספק שהצחוק של האמנים האורחים לגמרי לא מזויף.
* נקודת אור ענקית: כל השירים הישראלים של פעם. אילנית וכל זה.
בקטנה1: אתמול זפזפתי לערוץ הוט בידור ישראלי וראיתי שוב את הסרט "עיניים גדולות" של אורי זוהר ואריק איינשטיין. מדהים לגלות עד כמה המשחק שלהם מוגבל לדמות אחת שרק שמה משתנה מפעם לפעם. במקום גוטה – בני פורמן. במקום אלי – יוסי. אבל המחוות, הטונים והשפה? הכל אותו דבר. רק התנועה שהופכת לקאלט משתנה (הייתי מדגימה לכם, אבל קצת קשה בכתיבה).
בקטנה2: באמצע "קרב סכינים" הופיעה על המסך, למעלה מימין, נורה אדומה מהבהבת ומתחתיה הכיתוב "צבע אדום בשדרות". פעם ראשונה שאני רואה את זה, ומה אני אגיד לכם, מייד התחלתי לרחם על התושבים שאין להם חיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
