באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

כוורת בסרט, באחד מערוצי הסרטים

"כוורת בסרט" אמור להיות סרט לילדים, אבל יש בעיה אחת קטנה: הוא מאוד מבלבל. מצד אחד, מסבירים לילדים ששווה להיאבק כשאתה חושב שאתה צודק. מצד שני, מראים להם שלפעמים גם אם אתה חושב שאתה צודק, וגם אם אתה מצליח לשכנע את כולם ולנצח, אתה בעצם טועה ועלול לגרום נזק שיהיה קשה מאוד לתקן. במילים אחרות: ילד צעיר, עזוב אותך ממאבקים. פשוט תעשה מה שההורים אומרים.

אולי זה מה שג'רי סיינפלד, אחד היוצרים של הסרט והמדובב הראשי, חשב לעצמו אחרי שנולדו לו ילדים בגיל מאוחר. וכשסיינפלד חושב על משהו, כולם רואים את המחשבות ושומעים את הסלבס שהתגייסו למשימה. משתלם. עם איזו חסות של חברה לייצור דבש זה בכלל היה יכול להיות הלהיט המושלם (מעניין אם צריכת הדבש בארה"ב עלתה בתקופה שהסרט רץ בבתי הקולנוע).

אבל מה קורה למבוגרים רואים את "כוורת בסרט"? ובכן, קודם כל הם ייהנו לשמוע את הקול של סיינפלד בתור ברי, הדבורה הראשית. שנית, הם ייהנו מכל הרפרנסים והטייק אופים לחיים האמיתיים. למשל: האנרגיות של סנטרל פארק, טקס סיום בית הספר, או המילה ביואיש (כמו ג'ואיש, רק של הדבורים), או הבחור שמכוון את בריוני הצוף כמו מכווני המטוסים בשדה התעופה. מי שיחבר את שתי ההנאות הוא לארי קינג של הדבורים, שמשדר ב-beeNN, וזוכה למנת סרקסטיות מסיינפלד, כלומר ברי.

העניין עם ברי המרדן הוא שלא מתחשק לו לעבוד כל החיים באותה העבודה, כי זה נורא משעמם, והוא חייב לצאת קצת מחוץ לכוורת שבלב הסנטרל פארק בניו יורק. וככה הוא משוטט לו ברחובות האפר איסט סייד, קצת מרצון וקצת מתוך חוסר ברירה (בני האדם, אנחנו יודעים, לא מתים על דבורים) עד שהוא מגיע לבית אחד, שבו גרים מוכרת פרחים ושחקן טניס מובטל, ומחליט לעבור על חוק מס' 1 של הדבורים: אסור לדבר עם בני האדם.

כמובן שבדיעבד זה הדבר הכי טוב והכי מרגש שקורה לו. הרי ככה הוא לומד שבני האדם אוכלים דבש, וקוראים אחד לשני honey (אפשר לתבוע אותם על זכויות יוצרים!). בהמשך הוא גם ילמד על חשיבות הדבורים בשרשרת ההאבקה, המזון והחיים. זה הקטע החינוכי של הסרט, אבל כאמור עדיף להתעלם. גם כי הוא פשטני, וגם כי יש מספיק קטעים מצחיקים. ובשביל מה רואים סרט של סיינפלד, אם לא בשביל לצחוק?

שורה תחתונה: שעה וחצי, ואתם יוצאים מבסוטים. שווה.

האתר הרשמי של הסרט.

כוורת בסרט (Bee Movie), ארה"ב 2007. 90 דקות. במאים: במאי/ת: סטיב היקנר, סימון גי. סמית. דיבוב: ג'רי סיינפלד (ברי), רנה זלווגר (ונסה), מתיו ברודריק (אדם, החבר הכי טוב של ברי), ג'ון גודמן (עורך הדין מונטגומרי), כריס רוק (היתוש שברי פוגש על שמשת המשאית), קאתי בייטס (אימא של ברי), בארי לווינסון (אבא של ברי)

דברים שרציתי לומר, ראשון 21:00, ערוץ 10

חיכינו חיכינו, ציפינו ציפינו, ובסוף קיבלנו את המשפט: "בגיל 27 נחשפתי בפני הוריי ואחיי. עכשיו אני נחשף למי שצריך". ועוד קיבלנו, שש שורות משיר: "אומרים יש אהבה אחת / שאין לה צבע מין או דת / היא חופש הבחירה / היא דרך בלי ברירה / ואין בה פחד או בושה / אם זה גבר או אישה". ולסיכום, לואי להב מרגיע לגבי שורה מסוימת, שכולם יבינו שהכוונה בה היא לדרך ולא לאישה.

זה מה שיהודה פוליקר מוכן לתת, ומי שלא רוצה לקחת, הבעיה היא שלו. שילך לעשות סרטים או לשפוט זמרים בפוטנציה. הזמר הענק הזה, יהודה פוליקר, לא זקוק לאף שופט-מטעם-עצמו. אין לו מה להוכיח. הוא זה הוא, המוזיקה היא המוזיקה, והחיים הם החיים. ובחיים לא מקבלים כל מה שרוצים.

"דברים שרציתי לומר" הוא סרט שמוקדש כל כולו לפוליקר. בבית, באולפן, על הבמה, עם החתולים ועם המשפחה בקרית חיים. שיחות עם אנשים? לא בסרט הזה. כאן אין מקום לאף דובר אחר. הדובר הקבוע השני, יעקב גלעד, נפקד-נוכח הפעם. הוא בנתק מהחבר והשותף לדרך המקצועית ולקריירה, אבל אי אפשר להתעלם ממנו. הוא שם, ולא שם. מי שכאן, לגמרי כאן, זה פוליקר. יודקו, כמו שקראו לו הוריו.

אני לא אובייקטיבית כשזה מגיע לזמר הזה, שהמנגינות שלו נגעו בי כל כך הרבה פעמים בכל כך הרבה מקומות, שהקול שלו מעלה בי נוסטלגיה, מטעין אותי באנרגיה ובאותה מידה גם מרגיע אותי. אמנם אני יודעת את כל העלילה, וטלי בן עובדיה, יוצרת הסרט, לא מצליחה לחדש לי כמעט כלום – אפילו הייתי באותה הופעה בהיכל התרבות – אבל אני יושבת מרותקת מול המסך. רק תנו לי עוד.

אז כן, יהודה כבר לא צעיר, והוא גם השמין. הרוקר הצעיר החתיך מבנזין כבר לא איתנו, במקומו יש פה אדם בן 60. הדבר היחיד שמחבר בין אז לעכשיו, חוץ מהזיפים, זו הגיטרה. וזה בסדר, כי לא הייתי רוצה שהוא ידרוך במקום. לא הייתי רוצה שיישאר בקרית חיים ויקים בית, מבחינתי זה מצוין שהוא עבר לתל אביב (אפילו יש מצב שאנחנו קצת שכנים, למרות שאף פעם לא ראיתי אותו בסביבה). כאן, בעיר הזאת, הוא יכול להרגיש שהעבר רחוק, ולהתעסק בהווה. ומההתעסקות הזו יוצאים הרבה דברים טובים. למשל אלבום חדש. בקרוב אצלי באוטו.

אז קראתי שבועון טלוויזיה. זה לא קורה לי בדרך כלל, אבל הפעם היה לי אחד. "רייטינג" שמו. ומה אני אגיד, לא נהניתי. בחלקים מסוימים הרגשתי קצת מרומה. ברכילות, אני מודה, עלעלתי בעיון. ולמרות שמגזין טלוויזיה אמור להיות לחם חוקי, הבנתי שאין מצב שאני אקנה אחד כזה. ולא רק בגלל שתכף פסח ואני מקפידה על אכילת מצות.

לענייננו: טלי מורנו על השער, ואני לא רק פתחתי לראות מה יש בפנים, אלא גם קראתי דברים שבדרך כלל אני מתעלמת מהם. מה העלה לי את הנרווים, ועם מה בכל זאת הסכמתי? אז ככה:

1. במכתב למערכת, כתבה בחורה עם בעיות אכילה ("אנורקטית לשעבר") שהיא ממש לא מבינה מה רוצים אנשי רייטינג מאסתי גינזבורג, שהוגדרה על ידם "דוגמנית מידות גדולות בינלאומית". סוף סוף מישהי שהיא לא מקל כמו גל גדות או רותם סלע – הסובלות מרזון מכוער עד מאוד, וזו כבר הערה שלי. מה ענו לה במערכת בתגובה? "זה לא היה בצחוק. יחסית למידות הדוגמניות המקובלות אסתי גינזבורג היא אכן, ובכן, גדולה". שיגידו את זה לספורטס אילוסטרייטד.
2. ירון טן ברינק, עורך המגזין, כתב אייטם על שירה מרגלית שעזבה את תפקיד המשנה למנכ"ל ואחראית התוכן בזכיינית ערוץ 2 רשת, וכינה אותה "סמנכ"לית בכירה". בשביל מה לטרוח לדייק בהגדרת התפקיד, הקוראים שלו במילא לא יודעים מיהי וגם לא אכפת להם.

עם האייטם עצמו דווקא הסכמתי בגדול: טן ברינק קובע שמלכתחילה אנשים שלא נושמים טלוויזיה לא צריכים לעבוד בה. אלא שהוא שוכח דבר אחד: שמעל מרגלית ניצב המנכ"ל אבי צבי, וגם הוא לא מבין כלום בטלוויזיה וזה ממש לא התחום שלו. כך שהכישלונות של רשת (ימים ראשון עד שלישי על המסך העצוב והמדמם שלכם) הם שלו לא פחות משהם שלה. כשהטייס הראשי וטייסת המשנה הם בכלל קפטן של ספינה ומהנדסת ערים, הכישורים שהם מביאים מהבית לא ממש יכולים לעזור. גם לא הפרוטקציות.

3. באותה כפולת עמודים ממש, אחד מכתבי המגזין יורד רצח על שרון כידון והסרט שעשתה על הרנטגן. אז נכון, זו לא מופת של דוקו, ורשת (הזכיינית מהאייטם הקודם) כמו גם קשת (זו שיודעת לעשות טלוויזיה) ויתרו על המוצר הזה בשאט נפש (זה לא היה כתוב באייטם, את זה אני אומרת מידיעה אישית).

אבל האמת צריכה להיאמר: הסרט קיבל רייטינג יפה מאוד, זו היתה התוכנית הכי נצפית באותו ערב מכל הערוצים, והיה גם באזז. אז כשרייטינג יורדים על כידון, הם לא יורדים רק עליה, אלא גם על כל מאות האלפים שישבו וצפו בסרט, וחלקם אחר כך קנה את העיתון. במילים אחרות, רייטינג בוחר להעליב את הקוראים שלו. איזה מזל שאני לא אחת מהם.

4. נקודה למחשבה מתוך הרכילות: ארז טל מסיע את הבת שלו על אופניים, אחרי שלקח אותה מהגן. אתם מדמיינים את בראד פיט או בן אפלק באותה פוזה? וזה מבלי לצייץ טום קרוז.
5. כתבת השער טלי מורנו – כזה פוטושופ בוטה לא ראיתי כבר שנים. לבחורה אין תווי פנים, אין גיל, ובאופן כללי הבובה הזו לא דומה לעצמה. זוועה. הכותרת – טוטאלי מורנו – מישהו יכול להסביר לי אותה? ועוד משהו – בכתבה, שכתב העורך החרוץ טן ברינק, נאמר שבגלל שהוא ב"שבועון טלוויזיה" ולא ב"מגזין רכילות", אין אף מילה על קיציס. יעני גיבור גדול.

סליחה על הבוטות, אבל: זין בעין. הרי אם היא הייתה מדברת, הוא לא היה חוסם אותה, נכון?

לדעתי בכתבה של טן ברינק אין אף מילה על קיציס מסיבה אחת פשוטה -  מורנו מסרבת לדבר עליו. וגם ההפך הוא הנכון, כלומר גם קיציס לא מדבר עליה. השניים החליטו להפריד כוחות תקשורתיים, לפחות עד שזה ישתלם ברמה של "7 ימים" עם פשרה על "7 לילות". זכותם המלאה, אבל להצדיק את זה בפני הקוראים באמצעות אידיאלים נעלים, שני עמודים אחרי מדור רכילות ענק, אהמממ, זה מביך.

הכתבה עצמה, מעניינת מאוד, אבל חד צדדית. מורנו אומרת מה שבא לה, ואין מי שיעמת אותה או יגיב או ייתן את הצד שלו. בקיצור, היא מדברת מהפוזיציה, ואי אפשר לדעת מה האמת בחלק מהמקרים.

6. הכתבה עם אבי מלר – יש כאלה שמכירים אותו רק בזכות "ארץ נהדרת", ולהם אין סיבה לקרוא את הכתבה. אבל כל מי שראה פעם את אולפן ליגת האלופות, ילקק את האצבעות. איזה כיף.
7. כתבת השטח מ"עספור" – לא היתה לי סבלנות לקרוא מהתחלה ועד הסוף, אז קראתי מהאמצע ועד הסוף, ואז חזרתי לפסקה הראשונה. מעבר לזה שהכתבה נכתבה כבר בספטמבר (!) ומתפרסמת רק עכשיו, נהניתי. וזה שהיא נכתבה בצמוד ליחצנית של HOT, שגם לקחה את הכתבת במכוניתה לאזור הצילומים, אהמממ, נכון שזה אומר שהכתבה מפרגנת להחריד, אבל שוב, מה אכפת לי, נהניתי.
8. כתבת עשר המכות של תוכניות הבידור "רגע לפני שזורקים אותן ליאור" – כתבה קלאסית בשבילי. ולכן קראתי כל מילה ומילה. כמובן שלא היו להם עשר, אז המציאו עוד שתיים. וכמובן שבזמן הורדת העיתון לדפוס עוד לא ידעו בוודאות ש"שבוע סוף" אכן יורדת באופן סופי סופני.
9. כתבת האירוויזיון והראל סקעת – לא הטעם שלי, אבל בהחלט יש לה מקום. כולל הראיון הטלפוני הקצר עם סקעת עצמו. הכותרת לבוקסה של סקעת: "הלוואי שהבאזז ינצח". כותרת המדור הפרסומי שבעמוד הבא: "כל מה שבאזז". מילה חזקה, באזז.
10. כותרת ומשנה כמו שאני אוהבת: כ ואם כולם יקפצו מהגג? מ כולם, מבקרים וצופים כאחד, אהבו את Justified. רק שחר השתעממה.

כיוון שהסדרה טרם הגיעה לישראל, לאייטם מצורף לינק לצפייה: www.sidereel.com/ Justified. צפו ודווחו.

6.  סטיילינג לגברים לפי ארבע דמויות מסדרות טלוויזיה – שחוק, אך עדיין עובד.
7. ולסיכום – שוב קטילה ל"אליס אין וונדרלנד". הטרנד הזה כבר נמאס עליי. מישהו ראה את הסרט ויש לו אולי כמה מילים טובות?