באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

בואו נדבר על זה, באחד מערוצי הסרטים

איך יודעים שקומדיה מסוימת היא קומדיה טובה? היא מצחיקה גם 11 שנה אחרי שהיא יוצאת לאקרנים, מבלי יהיה צורך לעשות לה הנחות. זה בדיוק מה שקורה עם "בואו נדבר על זה" של רוברט דה נירו ובילי קריסטל, סרט מהימים שלפחות לאחד מהם עוד היה כוח לרוץ.

דה נירו מגלם כאן את פול ויטי, אחד מראשי המאפיה של ניו יורק – שמזכיר מאוד את טוני סופרנו שבא אחריו, ולא רק בגלל שלבנים של שניהם קוראים אנתוני ג'וניור. קוראים לזה פסיכיאטר. או פסיכיאטרית. אבל איזה הבדל בין טוני לבין פול! לשניהם התקפי חרדה, אבל איזה קשוח האחד, ואיזה יללן השני.

אצל טוני, כזכור – אני מאוד מקווה שראיתם לפחות עונה אחת של הסופרנוס, ואם לא, השיגו את הדיוידי – מדובר באימא שמשפיעה על כל מהלך חייו והתנהגותו. אצל פול מדובר באבא, למרות שלכאורה זה מאוד מאוד מודחק. אפילו ביום שזה מתחיל לצוף, פול ויטי לא קולט מה קורה. זה היום שבו הוא ומאנטה, אביו הרוחני והבוס הגדול, מתכוונים לצאת מהמסעדה השכונתית האהובה עליהם. בום בום בנג בנג, ויטי נשאר לבד מאחורי הדלפק. מה עושים עכשיו?

אם היינו עכשיו בסנדק – שבמידה מסוימת הסרט הוא פרודיה עליו - אז היו כמה יריות ועוד קצת יריות, ואולי איזה ראש של חיה במיטה, ואז מישהו היה הולך לישון עם הדגים. אם היינו באשקלון, אז בני וקנין היה רץ למיליון*. אבל אנחנו ב"בואו נדבר על זה", אז רצים לפסיכיאטר. מה זה רצים, ממש רודפים אחריו. לכל מקום שצריך. גם אם מדובר בחתונה במיאמי. החתונה שלו עצמו, זאת אומרת – בילי קריסטל מתחתן עם ליסה קודרו.

ל"בואו נדבר על זה" יש כל מיני רבדים, וכל מיני דמויות שעוזרות להאיר את העלילה באור הרצוי. למשל הבן של הפסיכיאטר, או שומר הראש השפוט של ראש המאפיה. אם מישהו צריך הבהרה, הם תמיד שם כדי לתת אותה. בדרך כלל זה מלווה בחיוך של הצופה. לעומת זאת הדמויות מה-FBI מעצבנות לאללה, בדיוק כמו ב"סופרנוס".

אז כן, יש הבדל גדול ומשמעותי בין "הסופרנוס" ל"בואו נדבר על זה": הסדרה היא דרמה, והסרט הוא קומדיה. ובאמת, הרבה יותר מתאים להתייחס למאפיה כאל משהו רציני ולא מצחיק. אני די בטוחה שיש לא מעט אנשים שלא אהבו את הסרט בגלל זה. אבל היי, דרמות על המאפיה יש הרבה. וקומדיה מתוחכמת ואותנטית, יש עד היום רק אחת (עם המשך שיצא ב-2002).

טריוויה: הדמות של פול ויטי מבוססת על דמותו של המאפיונר ה"אמיתי", ג'ון גותי.

טריוויה 2: מרטין סקורסזה היה אמור לביים את הסרט, אבל הוא ויתר על התענוג. האמת, זה סרט שלא מתאים לו, הרי קומדיות הן לא הז'אנר שלו.

בקטנה: אחת משני המפיקים של הסרט היא ג'יין רוזנטל, שותפתו של דה נירו בפסטיבל טרייבקה וחברה טובה שלו.

* כן, אני יודעת שהוא החליט לפרוש. איך ביאסו לו את הצורה!

בואו נדבר על זה (Analyze This), ארה"ב 1999. 103 דקות. במאי: הרולד ראמיס. שחקנים: רוברט דה נירו, בילי קריסטל, ליסה קודרו, צ'אז פלמינטרי, ג'ו ויטרלי

ותודה שטסתם, ראשון 21:50, ערוץ יס קומדי

אני אוהבת שדות תעופה. יש בהם אקשן חיובי, כלומר אנשים אוהבים לצאת לחופשה וכבר כשהם בדיוטי פרי הם מתחילים לדבר בז'רגון ה"בארץ זה יותר יקר", כאילו שהדיוטי הוא חו"ל. בכלל, יש הרבה התנהגויות מוזרות שאופייניות לאנשים בשדה תעופה, ויש הרבה שאלות שנשאלות מבלי שאף אחד יצפה לתשובה אמיתית, כמו "ארזת לבד? מישהו נתן לך להעביר משהו". רק טמבלים יפלו בפח הזה.

טמבלים גם מאכלסים 95% מהרגעים בסדרה הבריטית "ותודה שטסתם", המביאה את הווי היומיום בהיתרו, שדה התעופה של לונדון. יש בה קלישאות כמו דיילים הומואים ופקידי הגירה טיפשים, יש עובדים אהבלים, יש צלמי פפרצי נחותים שיהללו את המלכה ממטוס למטוס ודקה אחר כך ישנאו אותה, יש טייס שיכור, זוג טייסים (גבר ואישה) גרועים לא פחות מזוג המטיילים שנפלו בפח של טיולים מטעם חברת הטיסות הזולות של הבעלים הערבי, אולי רמז לאל פאייד. אין לו מה להיעלב אגב, כי מעליבים פה את כולם במידה שווה.

לחבורת הנעלבים נוספת חבורת סלבריטאים שחווים השפלה כלשהי. אתמול זה היה דיוויד שווימר שכביכול מכור לפורנו טרנסקסואלי וטוען שכל הדי.וי.די שנמצאו אצלו במזוודה הם בכלל מתנה למט לה בלנק. או לג'ניפר אניסטון, תלוי במה יותר בא לכם להאמין.

נדמה לי שצריך לאהוב הומור בריטי כדי ליהנות מ"ותודה שטסתם" (במקור: come fly with me), של ה-BBC. אמנם מט לוקאס ודיוויד וויליאמס כישרוניים, אבל הרבה יותר כיף לדמיין את שלישיית מה קשור בצירוף אדיר מילר, איצקו וחפר, עם קצת חברים של נאור – יוצרים את הגרסה הישראלית לערוץ 10 או ערוץ 2. חפר בתור בודק בטחוני זה יכול להיות אחלה של דבר – פותח לאנשים מזוודות כדי לחפש פצצות, ומוצא שם דברים, השם ירחם. וזו סתם דוגמה למתחילים, אפשר לפתח את זה הרבה יותר רחוק.

שורה תחתונה, כיוונתי את היס מקס להקליט את כל הסדרה המעופפת הזו, אבל אני עדיין לא בטוחה שאראה את הפרקים המוקלטים. אחרי הכל, יש בה יותר מדי סטטיסטיקות מפחידות על מטוסים שמתרסקים בים או סתם לא נוחתים על המסלול, ואני, אני עוד רוצה לטוס השנה לאנשהו.

גמר האח הגדול, שבת 21:00, ערוץ 2

ממש כמו לאורך כל העונה, לא הצלחתי להיצמד למסך בתוכנית הגמר של "האח הגדול". לא שהטלוויזיה לא היתה פתוחה כל הזמן, ולא שפספסתי את הז'קט הלבן המכוער של אסי עזר, אבל מריחת הזמן היתה גדולה עליי. אם להשתמש בהשאלה במילותיה של נופר, כשיצאה בחוץ, זה נלעס ונמתח כמו מסטיק בזוקה. אגב, שמחתי כשהיא יצאה החוצה שלישית. מבחינתי היא היתה צריכה לעוף עוד הרבה קודם.

העונה השלישית של "האח הגדול" התאפיינה  - מעבר לכך שהיא עונת ה"אהבה" - בכך שלא היו בה פייבוריטים אמיתיים. אף אחד לא הצליח לכבוש את הלב יותר מהאחרים. וגם כשכבר חשבנו שאנחנו בוחרים לעצמנו מישהו, הוא בא במהלך שהפיל את מגדל הקלפים שבנינו לכבודו. קחו למשל את השבוע שג'קי נשלח לספרד. כבר אז היה ברור לי שהוא מסומן של ההפקה, ושסיכוייו לזכות בגמר גבוהים. אבל דקה אחר כך גילינו שהבן אדם לא מסוגל לחבר משפט אחד באנגלית, ולא מצטיין בידע כללי נרחב אם נאמר זאת כך.

ואז אמרתי לעצמי, אם הטמבל הזה זוכה, מה זה אומר עלינו, הישראלים? למה אנחנו מכתירים טמבלים, כי יש להם סיפור חיים מרגש? האם זה בלבד מספיק כדי להיחשב לגיבור ומנצח? אני יודעת שיש כאלה שהיו רוצים לראות את ג'קי כאלירז שדה החדש, אבל הם כנראה לא באמת עקבו אחרי אלירז ולא גילו שיש לו קצת יותר אינטליגנציה ממה שאפשר להפגין בווילה פיקטיבית אחת בנווה אילן. אלירז זה לא ג'קי, ולהפך. ונכון לעכשיו, פרצופה של המדינה הוא פרצופו של ג'קי מנחם. זה לא חצי קלאץ', זו בעיה במנוע.

הסגנית של הפרצוף התקוע היא סאנשיין או מיי גוד, איי אם סו אקסייטד, אנד איי ג'סט קנט הייד איט. כלומר: ליהיא הבלונדה שמדברת היבליש, ת'נק יו גאייז ורי מאץ', עם אנרגיות מטורפות שקשה להתמודד איתן. אולי רק עתי יכול – והוא בהחלט יצא מלך כשבא לקבל אותה על המסלול, ולא חיכה שהיא תבוא לאולפן. הנה גברבר שעף מוקדם מדי מהתוכנית, ופוצה על כך בקמפיין לאופנת גברים. כמה לא הוגן היה לגרום לליהיא לחשוב שיש לו משהו עם סנדי בר!

אבל הכי מעצבן, ואני בכוונה כותבת את זה רק עכשיו, אחרי כל ההתרגשויות, שבסוף בסוף, ארז ואסי הודו ליורם זק מכל הלב על ההקפדה על כל הפרטים בשידורים ברביעי ובשבת. שזה, בעצם, להגיד לכל המלעיזים: לכו שחקו עם הבולבול שלכם. אנחנו בעד זק ותקפצו לנו ועכשיו נחזור לג'קי המסכן שנמק בבית ונוציא אותו משם. וכולם אמורים לשכוח מייד, להמשיך הלאה ולעבור לגואל ואלירז.

אז לא, לא בא לי לעבור. השורה התחתונה היא שבקשת השתינו על כולם בקשת, וזה קצת נמאס. ל"ידיעות אחרונות" יש קצת כוח לתת להם פייט, אבל תכלס, בשורה התחתונה? בערב הגמר הגדול של האח הגדול היתה מנצחת, לא מנצח. קבלו את הזוכה הגדולה, קשת. קונפטי, זרקורים, שאגות, תכף אלירז וגואל מצטרפים. הדז'וו עלינו.