באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

לא, אני לא באמת מתעניינת במכבי תל אביב בכדורסל, וסביר מאוד שאני לא אראה את הגמר.

לא שהייתי רואה אותו גם ככה, אבל הפעם יש לי תירוץ: אני אהיה עסוקה עם המזוודה.

כן, הבלוג יוצא לחופשת עצמאות ארוכה, ומקווה לשכוח מהכל, בעיקר מהחדשות.

כן, הבלוג יחזור למתכונתו הרגילה זמן קצר אחר כך, ואפילו יצליח לעקוב אחרי אירועים בזמן אמת.

או ככה לפחות אני מקווה.

יום עצמאות שמח, ונתראה בקרוב.

"באולינג לקולומביין", רביעי 20:00, ערוץ הוט פריים 

אין לי ספק שמייקל מור הוא חתיכת מניפולטור, ולמרות זאת נצמדתי שעתיים ל"באולינג לקולומביין". קודם כל, רציתי לפענח את השם - להבין שבאולינג זה דאבל מינינג, כי זה גם הדבר האחרון שאריק הריס ודילן קליבולד עשו לפני שהם רצחו 12 תלמידים ומורה בבית הספר קולומביין, זה לשחק באולינג, וגם כי המליציה של מישיגן משתמשת בפינים של באולינג כדי לדמות מטרה של בני אדם, בטענה שיש בצורה שלהם את כל האיברים החיוניים.

בית הספר קולומביין נמצא כ-4 מייל מערבית לליטלטון שמדרום לדנוור, קולורדו (ולא כפי שהוצג בסרט). הרצח התרחש ב-1999, אני לא זכרתי ממנו כמעט כלום, בוודאי לא את הפרטים מסביב לפרשה. אבל גם לו הייתי אמריקנית שזוכרת הכל, אפילו את השיחות הבהולות שנעשו מתוך בית הספר בזמן המתקפה, הסרט היה מטלטל אותי - ומעורר הרבה שאלות על העולם שבו אנו חיים.

יש משוגעים על כל השכל במישיגן, אבל לא רק בה, שחושבים שאם אתה לא מחזיק נשק בבית אתה אזרח אמריקני לא אחראי. בליטלטון נמצאים מפעלי יצרנית הנשק הגדולה בעולם לוקהיד מרטין, רוב תושבי העיירה מועסקים שם, כולם מכירים לפחות אדם אחד שעובד במקום. באותו יום של הרצח בקולומביין ארה"ב ביצעה את ההתקפה החריפה ביותר שלה על סרייבו עד אז, כולל פצצות על מוסדות ציבור, אבל זה כמובן נדחק לשולי החדשות אם בכלל. וצ'רלטון הסטון, יו"ר איגוד הרובאים הלאומי, הוא איש חסר רגישות בצורה מדהימה.

כן, יש הרבה אנשים טובים באמריקה, יש מספיק אנשים שיגידו שהסטון ושכמותו הם חבורת תמהונים שלא שווים התייחסות, והם לא נמצאים בסרט של מור כי הם לא חלק מהתזה שלו. אז בסדר, יש פה חצי תמונה. אבל זו חצי תמונה כל כך מזעזעת - שורשי ורמת האלימות בארה"ב - שמה כבר יכול להועיל החצי השני.

דוגמה: זה קצת דמגוגי להגיד שיש 7 מיליון רובים בידי 30 מיליון תושבי קנדה, ובכל זאת אין שם כמעט מקרי רצח, בניגוד למצב בארה"ב. אחרי הכל, לקנדים יש הרבה פחות סיבות למחלוקות עמוקות כמו בין הלבנים לשחורים לאינדיאנים. או להגיד שגם גרמניה ובריטניה רוויות בהיסטוריה לא פחות אלימה, ובכל זאת מספר מקרי הרצח בהן נמוך בהרבה. בשני המקרים הללו מור מבודד מהמציאות את מה שנוח לו, והופך אותו לעובדה בלעדית. אבל נניח שנוסיף את כל הסיבות והנסיבות, זה יציל מישהו? זה יוריד את רמת הפשע והאלימות? לא.

מי שהבינו את זה היו חברי האקדמיה שהעניקו למור את האוסקר על הסרט התיעודי הטוב ביותר (2003), ועוד 27 מעניקי פרסים אחרים. מי שחשבו אחרת החליטו לכתוב על זה ספר. הכי קל להגיד שהם צדקנים מתחסדים, אבל כדאי קודם לקרוא פסקה או שתיים. אותי מעניין אם הם כן או לא מחזיקים נשק בבית, הצדקנים האלה.

"באולינג לקולומביין" (Bowling for Columbine), ארה"ב 2002. 120 דקות. במאי, תסריטאי ומפיק: מייקל מור.

"קרובות", שלישי 22:00, אקסטרה הוט

סדרה חדשה עלתה אתמול בערוץ "חם לאללה" (הברקה של "שני גברים שמנים"), וכשקוראים לה היא עונה לשם "קרובות".

האמת היא שאין טעם לקרוא לה, ומבחינתי הגיבורות של הסדרה קרובות רק לעוף מהמסך, בוודאי מלוח השידורים הפרטי שלי. אחרי הכל, מי צריך סדרה שכל כולה מיש-מש של "השראות" מסדרות אחרות שעשויות הרבה יותר טוב ממנה.

בתור התחלה, ארבע אחיות שגרות בניו יורק, וליתר דיוק, מנהטן. נו, אז הן אחיות בדם, ובנות "סקס והעיר הגדולה" היו אחיות לעת צרה ולעת שמחה, אבל זה בול אותו דבר. רוז הצעירה התמימה היא בת דמותה של שרלוט, אנני הנפרדת היא בת דמותה של מירנדה, מרג'י מארגנת המסיבות היא סמנתה וג'יני שמגלה שהיא בהריון אינה אלא קארי. זה לא סתם בדמיון שלי: חלק מיוצרי הסדרה הם גם יוצרי "סקס והעיר", אין ספק שהם מושפעים.

בתור המשך, כולן בנות למשפחה איטלקית ששמה מתחיל בס'. נכון, זו לא "משפחת סופרנוס", אבל גם משפחת סורלי מרימה כוסות יין לחיים ומברכת סלוטה.

ואם מישהו שורד את הסוף, הוא מגלה שרוז היתה יכולה להשתלב בבנות גילמור, ושמרג'י היא דמות מצוינת ל"ניו יורק-לונדון", סדרה שלמרבה הצער לא שרדה על אף שהיתה טובה. אף אחת מהדמויות לא היתה יכולה להשתלב ב"חברים", הסדרה שגם יוצריה אחראים לפיאסקו הזה. וזה אפילו שהן הצטלמו כולן ביחד על ספה, בדיוק כמו השישייה המופלאה ההיא.

כן, היה פה ג'י פורס של כותבי סדרות אמריקניות, ובכל זאת ב-5 באוקטובר 2005 אמריקה לא עצרה את נשמתה. הפרק הראשון שודר, ואף אחד לא התעלף. אומנם הסדרה שרדה את עונתה הראשונה, 18 פרקים, אבל אל תסמכו על האמריקנים. זאת אומרת, לא במקרה הזה.