באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

בשביל לכתוב על טלוויזיה צריך לראות טלוויזיה.

אז אני הולכת לראות אותה במקום שבו היא הכי טובה.

לא, זו לא לונדון. זו אמריקה.

טוב, האמת שחוץ מכמה סדרות של HBO ואולי "קוראים לי ארל", אני לא ממש מתכוונת לשבת מול המסך. אבל אם ייצא, אולי אני אעדכן בזמן אמת.

בינתיים, היו שלום ותיהנו מ"גבעת חלפון" או "דיזנגוף 99", או מה שזה לא יהיה שמשדרים השנה ביום העצמאות. והכי חשוב: שמישהו יקליט לי את הפרק הראשון של "הסופרנוס". תודה.

נ.ב. אם במקרה בדיוק כשתגיעו הקאונטר יהיה על 60,000, עשו מערוף וליחצו על פרינט סקרין. שוב, תודה.

"ונילה סקיי", שישי 22:00, ערוץ הוט סרטים

מה ההבדל בין "שמש נצחית בראש צלול" לבין "ונילה סקיי"? שאחד מקסים, והשני אכזרי. אבל בשניהם הזיכרון נמחק, הבלתי אפשרי הוא אפשרי, והמציאות נעצרת ומופשרת בלי שלבן אדם תהיה שליטה.

לכאורה, היה פה כל מה שצריך: קמרון קרואו כבמאי, טום קרוז בתפקיד ראשי, פנלופה קרוז וקמרון דיאז בתפקידים משניים, ועוד קורט ראסל לסיום. אלא מה? שהסלט הזה לא ממש הצליח, לפחות לא לטעמי. כי כשהוליווד מנסה לעשות משהו יוצא דופן, היא נכשלת. פשוט אין לה מספיק ניסיון בזה. יותר מדי פעם עשו "מה שצריך", שכבר אין שום יכולת לעשות טוב את "מה שלא צריך".

מהו האושר לדעתה של הוליווד? אין צ'אנס שכאן תקבלו את התשובה. אבל השאלה תמשיך ותחזור על עצמה, מופנית כלפי הגיבור הראשי, דיוויד, מו"ל מצליח ממנהטן, בסביבות גיל ה-30, שהוריו נהרגו והשאירו אותו להתמודד לבד עם העולם ועם תדמית "הבן של אבא". יש לו כל מה שצריך, למשל דירה ממש מעל סנטרל פארק, אבל הוא לא יודע להיות מאושר - מקוריות מעולם לא הייתה הצד החזק של הוליווד - יש לו יזיזה שמאוהבת בו, חבר טוב שכמובן פחות מוצלח ממנו (ג'ייסון לי), ואחת אקזוטית להתאהב בה.

מה מכל המתרחש הוא מציאות, ומה שייך למציאות המקבילה? הצופה לא אמור לדעת את התשובה כמעט עד הרגע האחרון. אם הוא שרד עד אז, זאת אומרת. ברקע, כל הזמן, שיחות עם פסיכיאטר (ראסל) בבית המעצר. בצדדים, רפרנסים לשלל יצירות ואייקוני תרבות. מסביב, דמויות באות והולכות, ועם כל אחת כזו יש הרגשה שהבמאי אמר לעצמו "נו, תצעקו כבר שהעלילה פה גאונית, שהסרט גאוני, שאני גאון!". אבל זה לא קורה. במקום צעקות, צריך לגייס את כל הסבלנות שבעולם כדי לרדת לסוף דעתו של "הגאון". וזה מתיש, מעט. כי עם כל הכבוד, מה בדיוק הסרט תורם לחיינו?

יש כאלה שמציינים בשמחה את העובדה שקורט ראסל הסכים לקבל את התפקיד בלי לקרוא בכלל את התסריט. אני בטוחה שהוא היה שבוי בשמות שמעורבים בסרט (קרואו וקרוז), וגם בגילו כבר לא אומרים "לא", כך שלא מדובר בעניין להתפעל ממנו. יותר מעניין לדעת מה הוא חושב על "ונילה סקיי" עכשיו, שש שנים אחרי.

נקודת האור: סצנת הפתיחה בטיימס סקוור, ריקה מאדם. יוצרי הסרט קיבלו אישור מיוחד לסגור את הלוקיישן האמיתי ולצלם בו. זה היה יום ראשון, ג'ורג' בוש ואל גור התחרו ביניהם על מקום בבית הלבן, והכתוביות רצו כתמיד. באופן חד פעמי, קרואו קיבל אישור למחוק את הכתובות האמיתיות שרצו בשלטי הנאסד"ק (בשלב הפוסט פרודקשן), כדי שהסרט יישאר "כל-זמני".

עוד נקודה קטנה: REM מובילים את הפסקול.

"ונילה סקיי" (Vanilla Sky), ארה"ב 2001. 136 דקות. במאי: קמרון קרואו. שחקנים: טום קרוז, פנלופה קרוז, קמרון דיאז, קורט ראסל, ג'ייסון לי.

"אחים ואחיות", חמישי 22:00, אקסטרה הוט

חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי, ובסוף היא באה: הסדרה ששווה להתמכר לה אחרי "עמוק באדמה". אומנם החוליה היחידה שמקשרת בין השתיים היא רייצ'ל גריפיתס, אבל אין מה לדאוג: "אחים ואחיות" מורכבת מכל מה שצריך, ולמרות שהמשפחה בה כאילו מסוכסכת, היא עדיין גורמת לך לרצות עוד כמה אחים ואחיות, וגם שלהורים תהיה וילה עם בריכה, אם אפשר.

כן, "אחים ואחיות" מאוד לוס אנג'לס בזירת ההתרחשות שלה, אבל מאוד אלבמה במספר הילדים במשפחה, וכיוון שיש גם אחות שמגיעה מניו יורק, רבים מאזרחי ארצות הברית יכולים למצוא כאן משהו להזדהות איתו. הישראלי יכול לחשוב שזה בעצם החלום האמריקני, על הטוב והרע שבו. אין לי מושג מה לבריטים יש להגיד על זה.

במשפחה הזו יש שני הורים שנשואים אלק באושר כמו ננסי ורונלד רייגן, רק שבפועל האבא בוגד במשך שנים באימא (סאלי פילד), עם מישהי שהוא כביכול רק מיודד איתה (פטרישיה ווטיג, לנצח מ"שלושים ומשהו". סופרייז סופרייז, בעלה, קן אולין, גם הוא פליט "שלושים ומשהו", הוא אחד המפיקים).

להורים המופלאים יש שלושה בנים ושתי בנות. אחת נשואה לא באושר עם שני ילדים (גריפיתס), אחת שמקבלת הצעת נישואים ושוקלת לדחות אותה לטובת קריירה (קליסטה פלוקהארט), אחד  נשוי בלי ילדים, אחד עורך דין הומו בלי חבר ואחד בן זקונים שכל מה שמעניין אותו זה זיונים, סמים ולא לעבוד.

לאבא יש עסק, שבו עובדים גם הבת הלא מאושרת והבן הנשוי בלי ילדים, בנוסף יש את הדוד (אח של אימא) שאחראי על ענייני הכספים, ובכלל, כולם מאוד מעורבים אחד בחיים של השני - כולל בחיים של זאת מניו יורק שעכשיו באה ללוס אנג'לס בשביל להישאר (אגב קוראים לה קיטי. היתה לי פעם חתולה בשם הזה).

אבל כל זה ישתנה כבר בפרק השני – ואני לא כותבת את זה בשביל להרוס לאלה שראו את הפרק הראשון. פשוט כל מי שנכנס לאתר הרשמי של הסדרה יכול לדעת מי תישאר ומי ילך. אה, ותהיה גם מצטרפת אחד. ככה, בשביל האקשן. ועוד יותר קדימה - רוב לאו יבוא להתארח. יאמי.

אם כבר דיברנו על האתר של הסדרה – התמונות שם מעידות על ארט כל כך מוקפד שאפשר להקיא. הכל עומד בדיוק במקום כדי שיצטלם נפלא. שום דבר לא נמצא שם במקרה, או בערך, או "בשביל שיהיה". בניגוד מוחלט, בכל הנוגע לדמויות הלכו על הדבר הכי אמיתי: כל אחת נראית בדיוק בגיל שלה, בלי הסתרות ובלי מתיחות. מה שנקרא, קמטים, קמטים ועוד קצת קמטוטים. וזה יפה, יפה מאוד אפילו.

הניגוד המהותי הזה, לצד תסריט טוב ומשחק טוב לא פחות – בעיקר של הנשים – הם אלה שיגרמו לי להתמכר ל"אחים ואחיות", מייד עם שובי מהגולה (עוד לא נסעתי, אבל זה יקרה לפני הפרק הבא).