באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"עובדה" – על ברק אובמה, ראשון 20:45, ערוץ 2

כל הכבוד לאיתי אנגל, שטייל בעולם, נע על ציר ארה"ב-קניה, וניסה להתחקות אחרי השורשים של מי שעשוי להיות הנשיא האמריקני השחור הראשון, ברק אובמה. אבל למה לעזאזל הוא היה צריך לשרבב את עצמו לפתיח של הסרט, ולהקדיש לעצמו את כל סצנת הפתיחה המהורהרת, עם הספר של אובמה ביד, ואז לביים את הטוויסט של המצלמה לעבר הבית הלבן?

הרי ברור שמה שמעניין את אנגל זה לא אובמה, אלא קניה. אולי העורך של עובדה אמר לו שהסכסוך בקניה כבר לא אקטואלי, אבל אם מחברים את זה לאיזה שחור אחד באמריקה, כבר יש לנו סיפור. בשביל להביא את סיפור המריבה בין השבטים הקנייתים אנגל היה מוכן לשתף פעולה עם התיאוריה האקטואלית, והתוצאה היא סרט שהוא קצת עם אחותו של אובמה והרבה עם אנשים שהחיים התהפכו להם לגמרי, ולא מהסיבות הנכונות. פעם המצב אקונה מטטה, היום הוא אקונה בטטה.

מנקודה מסוימת, הסרט של אנגל הוא פך להיות סרט CNN או CBS, מהסוג שמראים ב"רואים עולם" של ערוץ 1, כי ברשות השידור אין כסף לשלוח עיתונאים למסעות אמיתיים יותר מפעמיים בשנה. מי שמתעניין בקניה, בשבטים שלה, בחודש המריבה ובפתרון שנמצא בסופו (זה שהפסיד במרוץ לנשיאות מונה לראש ממשלה), יכול להשליך ממה שקורה שם על מה שקורה אצלנו. מי שמתנשא, למשל על ילדות בשמלות כחולות ששרות שירים לסנטור אובמה, יצטרך לזפזפ לערוץ אחר. אולי ערוץ 1.

בכל מקרה, מי שהיה צריך הוכחה שערוץ 2 זה לא רק רדידות – קיבל אותה בגדול.

שניים במחיר אחד:

1

"ארץ קשוחה", בבית הקולנוע הקרוב לביתכם

סרט שזכה בכל כך הרבה אוסקרים, כולל פרס הסרט הטוב ביותר ל-2007, חייבים לראות. או זה לפחות מה שאמרתי לעצמי כשהדם נשפך מכל הכיוונים. חוויאר בארדם (שיגור) נגד ג'וש ברולין (לואלן), אחרי שמצא מזוודה עם 2 מיליון דולר, פרי עסקת סמים מקסיקנית. בום בום, באנג באנג, לרוץ מהר לפני שתיגמר.

השנה היא 1980, ובריו גרנדה הבלגן בשיאו. זהו סרט מרדפים, שכולל שוטרים, בעלי אינטרסים וקורבנות שמתחננים לבארדם: "אתה לא חייב לעשות את זה". בדרך כלל זה קורה אחרי שהוא מפוצץ את מנעול הדלת של החדר/בית שלהם עם הרובה שלו, שעליו מורכב בלון אוויר דחוס, ומאיים עליהם עם אותו רובה. רוב הזמן זה ממש לא מזיז לו שהם מתחננים, לפעמים הוא אומר להם להטיל מטבע.

האחים איתן וג'ואל כהן ביימו והפיקו, אבל לא כתבו: הפעם הם החליטו להתבסס על משהו של מישהו אחר, וליתר דיוק על רומן של קורמק מקרטי. לא שזה משנה – הסרט לגמרי נושא את תווי ההיכר שלהם. לי זה הזכיר קצת את פארגו, למרות שפרנסס מקדורמנד לא בסביבה. בכל מקרה, זה סרט אלים אבל חזק. שווה לבדוק.

"ארץ קשוחה" (No Country for Old Men), ארה"ב 2007. 122 דקות. במאים: איתן וג'ואל כהן. שחקנים: חוויאר בארדם, טומי לי ג'ונס, ג'וש ברולין, וודי ארלסון, קלי מקדונלד, טס הרפר.

2

"רודף העפיפונים", בבית הקולנוע הקרוב לביתכם

מודה: לא קראתי את הספר. ואולי טוב שכך, מפני שזה איפשר לי להתרגש מאוד מהסרט, וגם להזיל כמה וכמה דמעות. הספר מביא את סיפורו של אמיר ג'אן, אפגניסטני שעבר לארה"ב, ומתחיל בילדות שלו – אז חי עם אביו בבית ענק, וחסן, בנו של המשרת האזרי, היה חברו הטוב ביותר. החברות הזו הולכת קאפוט כשאמיר מגלה שחסן מוכן לחטוף מכות קשות ובלבד שיוכל להביא לאמיר את העפיפון שמגיע לו בזכות – הוא ניצח בתחרות העפיפונים, והביס את כולם.

אמיר לא רוצה שמישהו יחטוף מכות בשבילו, אבל הוא גם לא עושה שום דבר כדי להציל אותו. אחר כך הוא מנסה לשכנע את חסן שהם שווים, ששניהם יכולים לזרוק עגבניות אחד עם השני. כשהוא לא מצליח, הוא עושה הכל כדי לסלק את חסן מחייו. ואז זה מצליח. אלא שאחר כך, כעבור שנים, הוא יצטער.

כשהבלגן מגיע לאפגניסטן, אמיר ואביו עוזבים לפקיסטן ומשם לארה"ב, לחיים בתוך קהילה אפגניסטנית גדולה בלוס אנג'לס. הם אולי רחוקים מהמולדת, אבל ההרגלים נשארים בדיוק אותו דבר. לא פשוט להכיר ככה בנות.

הסרט נע בין עבר להווה, בין מסורת למודרניזציה, בין התמימות של ילדי העפיפונים לבין הרוע של אנשי הטאליבן. זה סרט עצוב על חברות ועל קשרים שמתנתקים, שמזכיר שלא כדאי לדחות שום שיחה למחר או לעוד חודש או לעוד שנה, כי לך תדע מה יהיה. אבל זה גם סרט שמח, שמראה את הקסם של אפגניסטן – אם כי את זה אפשר היה להבין בזכות הספר, ומי שראה את הסרט של ניצן הורביץ בערוץ 10, מבין על מה אני מדברת.

בקיצור, אחד הסרטים המומלצים של השנה. אתר הבית של הסרט: www.kiterunnermovie.com.

"רודף העפיפונים" (The kite runner), ארה"ב 2007. 128 דקות. במאי: מרק פורסטר. שחקנים: שאון טאוב, סאיד טאגמאוי, אטוסה לאוני, קאליד אבדללה, ביג ספנס.

"ביקור התזמורת", בספריית ה-DVD הקרובה לביתכם

עצוב ככל שיהיה לומר זאת, טוב ש"ביקור התזמורת" לא נשלח לייצג אותנו באוסקר. אפילו מועמדות, כמו "בופור", הוא לא היה משיג. ולא בגלל שהוא כל כך לא טוב, אלא בגלל שהוא כל כך איטי, שחברי האקדמיה הזקנים היו נרדמים במהלכו ולא מגיעים לאחד הסופים הכי מקסימים שהיו אי פעם לסרט כלשהו.

ולמה היו נרדמים חברי האקדמיה? התשובה קשורה לאחת הטענות הגדולות נגד ענף הקולנוע הישראלי והסרטים שהוא מוציא: יותר מדי שתיקות. גם בביקור התזמורת יש יותר מדי. נכון שיש בו הרבה קסם וחיוכים, אבל עוד עשרים דקות להיכרות עם הדמויות, במה שיאפשר לנו להיקשר אליהן – זה כמעט הכרחי.

עלילת "ביקור התזמורת" מתחילה בטרמינל החדש של נמל התעופה בן גוריון, למרות שזה לא הגיוני מבחינת הזמנים – הביקור אמור להיות מתישהו בשנות ה-90, או כך לפחות מצאתי. בכל מקרה, איש לא בא לקבל את פני תזמורת המשטרה של אלכסנדריה, והמנצח ושבעת נגניו מחליטים להסתדר לבד. בהיותם ממוצא ערבי ולא מסוגלים להגות את האות פ', הם מגיעים לבית התקווה במקום לפתח תקווה – כלומר למדבר הישראלי השומם (הסרט צולם בירוחם. הייתי שם פעם אחת בצבא באיזה תרגיל ניווטים. לא נעים לומר אבל הרגשנו שהעיר הזו היא בית קברות אחד גדול. אין חיים, רק שקט).

בבית התקווה הם פוגשים את בעלת מסעדת הפועלים המקומית, ואת יושבי הבטל שלה. בין המקומיים לאורחים נוצר קשר שמנסה לגשר על הפערים באמצעות רגשות ומוזיקה, או להפך. ששון גבאי, כמנצח התזמורת, עושה עבודה מצוינת, וכך גם רונית אלקבץ, סלאח בכרי ושלומי אברהם בתפקיד פאפי המנותק מהמציאות (אפשר לחשוב למה יש להיות מחובר בבית התקווה). אורי גבריאל, בהופעת אורח, מצוין כתמיד.

הסרט אוחז בכמה סצנות בלי נשכחות – כמו סצנת הניצוח על הספסל, של גבאי ואלקבץ, וסצנת החיזור באולם ההחלקה על גלגיליות, של בכרי, אברהם ורינת מטטוב. היו יכולות להיות בו עוד סצנות כאלה, אילו הבמאי ערן קולירין לא היה נתקל בכל כך הרבה קשיים בדרך – כמה אופייני לקולנוע הישראלי. אבל עם המעט שיש, כבר ברור: שווה לחכות לסרט הבא שלו, בשאיפה שהפעם התקציבים יגיעו יותר בקלות.

בין הפרסים המשמחים שבהם זכה הסרט: שמונה פרסי אופיר; פרס האקדמיה האירופית לקולנוע לתגלית השנה לערן קולירין; פרס האקדמיה האירופית לקולנוע לשחקן הטוב ביותר, ששון גבאי.

  "ביקור התזמורת ", ישראל 2007. במאי: ערן קולירין. 84 דקות. שחקנים: ששון גבאי, רונית אלקבץ, סלאח בכרי, אורי גבריאל, רובי מוסקוביץ', שלומי אברהם, חליפה נטור, רינת מטטוב.