באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"דיוקן", חמישי 21:40, ערוץ 1

בערוץ עם הפרומואים הכי מושקעים מבחינה אמנותית ויצירתית, ועם כמה מהתוכניות הכי משעממות בהתאמה, יש לפעמים גם כמה דברים ששווה להציץ בהם. בשנה האחרונה אפשר היה למצוא בערוץ 1 את התוכנית המצוינת של טל ברמן "אוצרים את המדינה", כבר כמה שנים טובות יש שם את "שום, פלפל ושמן זית", כל שבת אחה"צ משודרת סדרת הטיולים המעולה של לונלי פלנט, ואם מתאמצים אפשר למצוא עוד דברים. למשל: "דיוקן", שמנחה אלדד זיו.

הרעיון של התוכנית – פורמט מועתק מה-BBC הבריטי, איך לא - הוא לקחת שלושה ציירים, לתת להם חמש שעות עם שחקן או איש טלוויזיה, ולראות כיצד הם מבינים אותו ומציירים אותו. לאחר מכן יש להם שבועיים לעבוד בבית על הציור, ואז כולם נפגשים שוב במוזיאון תל אביב, והמודל בוחר את הציור הכי מוצלח בעיניו ולוקח אותו הביתה.

אתמול היו הציירים חגית שחל (נראית אישה מעניינת), צביקה לחמן (נראה קצת מתנשא) ואלון אוחנה (צעיר, נחמד, עוד נשמע עליו. אולי). שלושתם היו צריכים לצייר את הדיוקן של יגאל שילון, שאסור היה לו לראות שום שלב בעבודה, ולכן נעזר בהערות של זיו על הציורים. כשזיו שאל אותו אם לשבת על הכיסא מול הציירים זו מדיטציה, הוא השיב שזה אגו טריפ. מצד שני, אחרי חמש שעות אמר שלא יתחשק לו לעשות את זה שוב.

לזיו יש משפטים כמו "המודל, הנייר והעיפרון - השילוש הקדוש", או "ציירים הם כמו רופאים, רואים את מה שאחרים לא רואים". לציירים, לעומת זאת, יש תלונות על כך ששילון שומר על פאסון, ושחל סיפקה הסבר למה לא תצייר אותו עם חיוך, כמו שרצה: בניגוד לצילום, היא הסבירה, בציור אם אתה מסתכל על דיוקן מחייך לאורך שנים, מתחשק לך לתת לו בוקס. האמת? אף פעם לא חשבתי על כך. מצד שני, גם אף פעם לא רציתי שיציירו אותי. לא ציירי הרחוב, ולא ציירים ממש. ובכל זאת, אחרי התוכנית הזו, חשבתי שיהיה מעניין להצטייר אצל שחל – שאגב גם שילון אהב את הציור שלה יותר מכולם.

אז לא, לא פתחתי שיגעון גדלות בעקבות הצפייה בדיוקן, אבל כל העניין בהחלט עורר בי מחשבה. והרי זה מה שהשידור הציבורי רוצה שיקרה, לא? הנה, הצליח להם.

לא הייתי אתמול בערב בבית, וגם שכחתי להקליט את "כוונות טובות". כשגיליתי כבר היה מאוחר מדי, אבל עדיין קיוויתי שכמו שנהוג בימינו, זכיינית ערוץ 2 רשת תעלה את הפרק הראשון במלואו לאתר שלה, וכך תיתן הזדמנות נוספת לאלה שפספסו. מה גם שאם בודקים את נתוני הרייטינג, אתמול היה ערב צפייה דל במיוחד, ולכן התוכנית קיבלה רק 16.5% - נתון מצוין אם אתה בערוץ 10, נתון אללה יוסטור אם אתה בערוץ 2.

אבל לרשת זה כנראה לא מזיז: עובדה, באתר הסדרה הם העלו רק ששה קטעים מהפרק - שלושה שמוקדשים לצד הפלסטיני, ושלושה לצד הישראלי - כשמתוך זה, שני קטעים בצד הישראלי לא מופיעים לפי הסדר (קטעים 5 ו-6 התחלפו). כך יצא שראיתי כמה דקות מהפרק אבל לא את הפרק עצמו, וזה ביאס אותי מאוד מאוד.

למה? כי לפי מה שראיתי, מדובר בסדרה מצוינת. אחת כזו שאני רוצה לראות את כל הפרקים שלה, אפילו פעמיים. אין מה להשוות ל"עבודה ערבית", שהיתה טובה מסוגה, אבל עם פחות עומק. ולא, עומק זו לא מילה גיסה, יעיד הרייטינג של כל תוכניות הסוגה העלית בשנה שלפני המכרז על ערוץ 2. אם לשפוט על פי 15 הדקות הלא רצופות שראיתי, "כוונות טובות" היא סדרה שחייבים לראות. עכשיו רק צריך שגם ברשת יחשבו ככה, ויהיו קצת יותר נדיבים עם הצופים הפוטנציאליים.

הרי זה לא שאנחנו נהנים לראות פרק שלם בתוך חלון קטנצ'יק שאין אפשרות להגדיל - שוב, בניגוד לאתרים אחרים שבהם אין בעיה לצפות בפרקים על כל המסך - אבל אם אין ברירה אנחנו מוכנים להסתפק בזה. אלא שאפילו את כבשת הרש הזו לקחו לנו ברשת בלי יותר מדי מחשבה. בשבוע הבא אני אקליט, אבל למען האחרים - אם החבר'ה ברשת באמת מאמינים בסדרה שלהם, וכדאי שיאמינו, אז קצת יחס חם לכל הצדדים יכול רק להועיל.

"מיס סאנשיין הקטנה", באחד מערוצי הסרטים

אין לי מושג איך ולמה הסרט הזה קיבל שני אוסקרים. הוא לא מספיק דרמה, לא מספיק קומדיה, לא מספיק עמוק ולא מספיק עוד הרבה דברים. אבל אם בכל זאת צריך לתת לו נקודות זכות: הוא מחויך, יש בו ביקורת על אמריקה, אולי בכלל היו צריכים לקרוא לו "כוונות טובות".

העלילה מתרכזת במשפחה מוזרה ומופרעת: אבא לא מוצלח שמנסה למכור את תורת ההצלחה בתשעה שלבים, בן ששותק עד ליום שיתקבל לאקדמיה הצבאית ויהיה טייס, בת שמנמונת שהולכת לתחרויות יופי וריקוד, סבא מסומם שעוזר לה, דוד שניסה להתאבד בגלל שאהוב ליבו התאהב במישהו אחר שהיה מס' 2 בקריירה ובחיים ועכשיו לוקח את מקומו בשניהם – ואימא אחת די נורמלית שמנסה לתמרן בין כולם.

יום אחד הבת מתקבלת בדרך די מבאסת לתחרות הארצית של מיס סאנשיין הקטנה (מס' 1 בתחרות המקומית נהייתה חולה). זה כמובן לא מפריע לה להפגין התלהבות רבה, ולגרור אחריה את כל המשפחה הלא מתפקדת לתוך רכב מסחרי ישן, למשך כ-1,500 ק"מ של נסיעה מאלבקרקי לקליפורניה. אין מה לומר, אושר גדול ובעיקר חוויה מכוננת – לא פחות מהתחרות עצמה. והגועליות האמריקנית והנאמנות לבירוקרטיה המעצבנת? למרבה הצער, הכל אמת.

"מיס סאנשיים הקטנה" הוא סרט הקולנוע הראשון של בני הזוג ואלרי פאריס וג'ונתן דייטון, שעד היום ביימו בעיקר קליפים ופרסומות. למרות שהיה קלאסי לקרוא לסרט שלהם סיפור הצלחה, הרי שבממדים אמנותיים הוא אינו כזה. למעשה, הוא שקוע בבינוניות מעצבנת, ולא יעזור ההייפ שהיה סביבו. זה לא שאין פה מחשבה, וזה לא שלא מבינים את המסר, זו העובדה שלא התאמצו כאן עד הסוף. איך אומרים אצלנו: בהוליווד היו עושים את זה יותר טוב. וליוצרים עצמאיים, אין העלבה גדולה מזו.

"מיס סאנשיין הקטנה", ארה"ב 2006. 101 דקות. במאים: ג'ונתן דייטון, ואלרי פאריס. שחקנים: טוני קולט, סטיב קארל, אלן ארקין, גרג קניר, פול דאנו, אביגיל ברסלין.