באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

תיק שקנאי, באחד מערוצי הסרטים

שחיתויות בשלטון הן עניין כמעט בנאלי בימינו, ובכל זאת יש שני דברים שהסרט "תיק שקנאי" גרם לי להרהר בהם.

הראשון, ואם זה היה קורה באגם החולה, מעוז השקנאים בישראל. כלומר אם אחד מעשירי ישראל היה מוצא מצבור נפט מתחת לאגם החולה, או אגמון החולה, ומנהל משפט כדי שיאשרו לו לקדוח שם. ומישהו היה רוצח שני שופטים שכנראה היו יושבים בדין כשהתיק שלו היה מגיע לעליון. וראש הממשלה ממנה במקומם שני שופטים חדשים, כאלה שיהיה נוחים לאותו עשיר, כלומר יפסקו לטובתו. זה הרי לא נשמע כל כך מופרך לאור פרשות אולמרט וליברמן המככבות בכותרות בימים אלה, שלא לומר - היום.

השני, לג'וליה רוברטס יש מנעד מאוד מוגבל של הבעות פנים וטוני דיבור. היא טובה מאוד בלרעוד וללחוש, להיות עדינה ושבירה כזו, והיא משתמשת בזה בכל פעם שהיא יכולה. לא משנה על איזה סרט שלה אתה נופל, אם הוא עצוב תראה את מה שתיארתי, ואם הוא שמח אז יש לה חיוך אחד מקסים וגמרנו. ובכל זאת משום מה אנשים אוהבים לראות אותה בקולנוע, ומפיקים אוהבים לשלם לה מיליונים.

אז מה בדיוק יש ב"תיק שקנאי", שמיקם את דנזל וושינגטון במקום טוב בהוליווד? סטודנטית צעירה בשם דרבי (רוברטס) כותבת תחקיר קטן על הרצח הכפול של השופטים, בהתבסס על תיקים שבהם שפטו בעבר, ומעלה השערה מי הרוצח. לכאורה השערה תמימה, אבל בזכות רומן עם הפרופסור למשפטים שלה, שיש לו חברים במסדרונות הנכונים, התיק מגיע עד ל-CIA ולבית הלבן.

כמעט כל מי שקשור לתיק ונחשף אליו, נרצח. דרבי המזועזעת יוצרת קשר עם גריי גרנתאם (וושינגטון), עיתונאי של ה"הרלד פוסט", וביחד הם מנסים לאסוף עדויות לגבי האשמים עד שיוכלו לפרסם את הסיפור. כך שבשורה התחתונה, כן, זה שוב סרט על תפקידה של התקשורת ככלב השמירה של הדמוקרטיה. וזה לא מפתיע, כיוון שהבמאי פאקולה עשה גם את "כל אנשי הנשיא" המצוין.

הסרט מבוסס על אחד מספרי המתח הרבים שכתב ג'ון גרישם. למרות שהוא קלישאתי והוליוודי במידה שאין להתכחש לה, עדיין הוא שווה צפייה, ואפילו צפייה חוזרת, למרות שלא היה מועמד כמעט לשום פרס, ובוודאי שלא לשום פרס חשוב. יותר בגלל דנזל וושינגטון, פחות בגלל ג'וליה רוברטס.

טריוויה: גרישם כתב את הספר מראש כדי שיעובד לסרט, וכשכתב את דמותה של דרבי חשב על ג'וליה רוברטס. היש מחמאה גדולה מזו? ואכן, מייד כשג'וליה סיימה לקרוא את הספר היא אמרה I do לתפקיד, אפילו בלי לחכות לתסריט.

טריוויה 2: וושינגטון בילה במערכת ה"וושינגטון פוסט" יחד עם עורכים וכתבים, כדי להתכונן לתפקיד. בטוח שהיה לו מעניין.

תיק שקנאי ((The Pelican Brief, ארה"ב 1993. 141 דקות. במאי: אלן ג'י פאקולה. שחקנים: ג'וליה רוברטס, דנזל וושינגטון, סם שפרד, ג'ון ליתגו, טוני גולדווין, סינתיה ניקסון (בתפקיד קטן כחברה של דרבי, לפני הפריצה עם "סקס והעיר הגדולה")

גמר ליגת האלופות, שבת 21:45, ערוץ 10

לפעמים לא מתחשק לי שהטוב ביותר ינצח. לפעמים אני רוצה שהאנדרדוג יפתיע, יעשה את הבלתי ייאמן וייתן את הופעת חייו.

אתמול, בסיום המחצית הראשונה של גמר ליגת האלופות לשנת 2011, בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד, באצטדיון וומבלי בלונדון - היה נראה שזה אפשרי. התוצאה היתה 1:1, שער של פדרו ושער של ויין רוני. הכוחות שקולים, התפתו לומר יורם ארבל ואייל ברקוביץ', צמד שיכול להביא את החלסטרה לכל אוהד כדורגל. במיוחד בפעם השמינית שברקוביץ' מספר לנו שלפנינו חוויה ושקבוצה כזו לא תחזור על עצמה בעשור הקרוב.

במחצית השנייה כבר היה ברור מי שולט, ואצל מי מרכז הכובד. האנדרדוג הלך ואיבד מכוחו. הפייבוריטית עשתה כל מה שהיא יודעת, ולא היה מי שייתן לה פייט. ריאל מדריד, יריבה קבועה, נלחמת יותר אפילו ב"סתם" משחקים. ולא שיש בין השתיים האלה סתם משחקים, אבל אתם מבינים למה הכוונה.

אני בטוחה שכולם יקשרו כתרים לגווארדיולה, המאמן. אחרי הכל, תוך שנתיים הוא לקח את התואר הזה - אלופת אירופה, מחזיקת גביע האלופות - פעמיים. בעונה הראשונה שלו כמאמן, ב-2008/9 ובעונה הנוכחית, 2010/11. יש כאלה שאומרים שזה לא הוא, זה השחקנים. כנראה כואב להם לפרגן למי שמנצח על כל החוויה. נכון, הצוות של ברצלונה מצוין, אבל גם צוות מצוין עם מאמן פקקט לא מגיע לכל כך הרבה הישגים שנה אחרי שנה.

אז זהו, מצאתי את האשם: גווארדיולה דפק לי ולפרגוסון את האפשרות להראות שאפשר לנצח את ברצלונה. אני בטוחה שמוריניו מבואס בדיוק כמונו. ובדיוק כמונו, הוא מבין שאין טעם לקטר.  לקלל אולי כן, אבל אחרי זה, אין מה לעשות מלבד לנסות להשתפר. נמשיך לעונה הבאה, וננסה להכות אז.

רייטינג: 23.4%. נאה ביותר. ועדיין ב"כוכב נולד" צפו יותר אנשים, והיא השיגה רייטינג של 24.8%

ז'יל וז'ים, באחד מערוצי הסרטים

אולי זה לא עומד בקודים התרבותיים הגבוהים, אבל עד ל"ז'יל וז'ים" לא ראיתי אף סרט של פנרסואה טריפו. בניגוד למוזיקה הצרפתית הישנה שאני מאוהבת בה, הקולנוע הצרפתי הישן ואני לא נפגשנו בשום נקודה. היה זה האזכור ב"ונילה סקיי" שגרם להסתקרן, ועברו לפחות שנתיים עד שבאמת צפיתי בסרט.

תזכורת קטנה: באחת הדירות של גיבור ונילה סקיי, דיוויד איימס, יש פוסטר של של ז'יל וז'ים, סרט מ-1962 שעוסק בצמד חברים, אחד גרמני והשני צרפתי, ששניהם מאוהבים באותה אישה במשך 20 שנה. זו נקודת הדמיון היחידה בין שתי העלילות, ובכל זאת יש בה משהו. אגב, ונילה סקיי הוא לא היחיד שמתכתב עם טריפו. גם הקריינות המשעשעת בסרט "אמלי" מזכירה את הקריינות בסרט של טריפו. וגם ב"תלמה ולואיז" יש משהו שמזכיר את הסרט (לא אכתוב מה, כי זה ספויילר). כנראה שכולם היו בניו.

הסרט ז'יל וז'ים (שיש המכנים "ז'יל וג'ים") מבוסס על רומן מאת אנרי פייר רושה, ומתרחש בשנים 1912-1933. כלומר מלחמת העולם הראשונה בפנים, ואילו את השנייה איש אינו מדמיין אפילו. שני הצעירים האינטלקטואלים מאוהבים בקתרין היפה (ז'אן מורו) אך המוזרה, הדיכאונית, המסתורית והמרחפת. יש אף המכנים אותה שטחית ואובססיבית. למעשה, ככל שחושבים עליה יותר כך רוצים לפגוש אותה פחות. אבל בסרט היא מוצגת כהתגלמות התשוקה ויש בה משהו ממכר.

השלישייה המוזרה נעה בין פריז לבין הכפר, בין השלום לבין המלחמה (כל אחד מהם מתגייס לצבא של מדינתו, וזו תקופה של פרידה), והייתי אפילו אומרת בין האהבה לבין השנאה. לפעמים הם לא יודעים מה לעשות אחד עם השני או השלישית, ואז הצופה לא יודע מה לעשות עם המשולש הזה, שלא סגור על עצמו. תמיד סיפרו לי שבצרפת מקובל להחזיק מאהבת בחוץ ואישה בבית, אבל לא ידעתי שכבר אצל טריפו זה היה כל כך פופולרי.

בכל אופן, במנותק מהגברת המרחפת, שני החברים הטובים ז'יל וג'ים מכנים את עצמם דון קישוט וסנשו פנשה. לא תמיד ברור מי הוא מי, למרות שבגדול רוב הזמן ג'ים הצרפתי הוא דון קישוט (וגם דון ז'ואן), וז'יל הגרמני הוא סנשו פנשה. ואגב, יש איזו הטעיה בשמות, משום שהיה קל יותר לחשוב שז'יל הוא הצרפתי, ולא להפך. אפשר גם היה לחשוב שמתישהו יהיה פה שקט ושלווה, ואיזו זוגיות שתנצח. אבל לא, ההפך הוא הנכון. הטעיות הן שם המשחק בסרט הזה.

ציטוטים שאהבתי בסרט:

"שדייך הם הפגזים היחידים שאני אוהב" (מזכיר לי שיחה בין טל ברמן לאביעד קיסוס, על כך שגברים אומרים שדיים ונשים אומרות ציצי. בכל אופן המשפט הזה הוא חלק מסיפור שג'ים מספר לאלבר ולז'יל על בחור שהיה מאוהב בזמן המלחמה, וניהל את המלחמה הפרטית שלו למען האהבה).

"היא כוח טבע שמבטא את עצמו כאסונות טבע... היא אישה אמיתית, וזו האישה שאנחנו אוהבים" (ז'יל מתאר את קתרין לג'ים. הוא גם קורא לה מלכה).

"בזוג, לפחות אחד מהשניים צריך להיות נאמן: האחר" (ז'יל מסביר מה המוטו של קתרין הבוגדנית)

דמות שאהבתי בסרט:

תרז שמעשנת כמו קטר ושלא סותמת את הפה. דמות קומית מקסימה, שמורידה קצת מהכבדות של השלישייה.

טריוויה: טריפו מצא את הספר שעליו מבוסס הסרט בדוכן ספרים משומשים על גדת נהר הסן בפריז. הוא התלהב ממנו, ואף יצר קשר עם הסופר הקשיש. רושה מת ב-1959, מבלי לראות את הסרט ומבלי לדעת שספרו ייהפך ליצירה מוכרת ברחבי העולם.

ז'יל וז'ים )Jules et Jim(, צרפת 1962. 105 דקות. במאי: פרנסואה טריפו. שחקנים: ז'אן מורו, אנרי סר, אוסקר ורנר, מארי דיבואה, בוריס באסיאק

אחת הסצנות הכי מקסימות, שמתרחשת בפריז. קתרין מחליטה להתחפש לגבר ולצאת עם שני

חבריה אל הרחוב. בשלב מסוים היא מציעה להם תחרות ריצה, אבל עדיין לוקחת לעצמה "פור" בהתחלה