באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

שלושים נפגעים, לא, חמישה עשר. בעצם עשר. יותר נכון ארבעה במצב קל עד בינוני הגיעו לסורוקה ואחד לכוד, מנסים לחלץ אותו. מוצב של צה"ל. מכונית תופת או מנהרת תופת. יוסי, זו בוודאות מנהרה. אבל אומרים שאולי היו שני פיצוצים. מדובר בציר כיסופים, גיא. לא, בציר טנצר. את שומעת קרן, זה מוצב אורחאן. שלומי, העדכון שלך. אני מחזיק בידי את הכרוז שפירסמו גדודי עד א-דין אלקסאם של החמאס. בשעה 21:43 נשמע הפיצוץ. שגיא בשן, מה אתה יכול לומר לנו? מי שמכיר את מוצב אורחאן יודע שאין סיכוי שזו היתה מכונית תופת. יהודה שושני, מפקד מד"א בנגב, מה אתה יכולה לספר לנו?

אנחנו מסיימים כאן את המשדר המיוחד, נחזור עם דיווחים בהמשך. בינתיים תקבלו רגלים קרות, את ההפסד של דנמרק לצ'כיה ומופע לכבוד נעמי שמר. אתם זוכרים, ההלוויה שלה היתה היום.

ככה זה כשפותחים אולפן רבע שעה אחרי שאירוע מתרחש. ערוץ 10 ראשון, אחריו ערוץ 2 בסוף ערוץ 1. למה זה טוב המירוץ הזה? לא יכלו להתאפק קצת עם הדיווחים לפני שמקפיצים את הלב לאלפי אימהות, אבות, אחים, אחיות, חברים, חברות, משפחה רחוקה ומכרים באשר הם?

חשבון נפש דרוש לנו כאן, לא פחות מזה.

ER, חמישי 21:45, ערוץ 10

באופן אישי, אני לא מכירה אף אחד שמחבב בתי-חולים. גם לא כאלה שנהנים בקופות חולים, או שמחים לעשות בדיקת דם. כשזה מגיע אליי, המצב חמור עוד יותר. עזבו את העובדה שאני שומרת על מרחק בטוח מהרדיוס הרפואי - מספיק שאני שומעת (!) מישהו מקיא לידי, אני מייד מקיאה גם. ולא, זה לא הזמן לעזוב את הבלוג ולעבור לפוסט אחר.

כי בניגוד לקושי הנפשי והפיזי שנגרם לי בעת שאני רואה אדם חולה או פצוע, את הסדרה ER אין לי שום בעיה לראות. להפך: אני חושבת שהיא מעולה. בניגוד לסדרות אחרות שקרסו בשלב מוקדם יותר ("סקס והעיר הגדולה"), או שהתבססו על קאסט שחקנים קבוע ונוקשה ("חברים"), כאן המקום - בית החולים בשיקגו - הוא שנותן את הכוח המניע לעלילה.

נכון שהרומן בין ד"ר קרטר לאחות אבי נותן דלק, כמו גם ההתמודדות של קרי עם הגילוי הלסבי, הסתבכויות הסקס של ד"ר קובץ' ושאר עלילות המשנה. אבל ההתמודדות עם החולים, עם הלחץ ועם העובדה שלא תמיד אפשר להציל חיים - היא שהופכת את הסדרה למרתקת. רגע אחד אתה מציל חיים, רגע אחר אתה יוצא לחגוג במועדון, ומה אתה עושה ברגעים שביניהם.

בפרק ששודר אתמול, תחת הכותרת "אל תקרא לי מיקי", כיכב - אם אפשר לקרוא לזה ככה כשיש קאסט כל-כך גדול - ד"ר גלאנט הצעיר, שכעס כאשר נודע לו על אופן הטיפול של הקולגות שלו באישה מבוגרת ומבולבלת, שהיתה תמיד תחת השגחתו. בנוסף, הוא התעמת עם ד"ר פראט לאחר ששמע שהוא דיווח על נטיות התאבדותיות של אחד ממטופליו. עימות בין שני השחקנים השחורים היחידים בפרק (האלה היתה ביום חופש)? ושניהם רופאים צעירים שרוצים להשתלב? רק כאן, רק היום.

בינתיים, קרטר מגלה שאבי שתתה אלכוהול בזמן שיצאה עם חברותיה, וזה השיא הרומנטי של הפרק. ויבר עושה שורה של טעויות מביכות, כבר אמרנו שקשה לה. במקביל, קובאץ' מפלרטט עם אמה של אחת החולות במיון, ילדה בת 12 שמתגלה כסובלת מאי ספיקת כליות. קורדיי מטפלת באשה, שבעלה אינו יכול להסתדר בלעדיה, כיוון שהוא חולה באלצהיימר - אבל החלק הזה בעלילה ממש תמוה ולא קשור לשום דבר. בכלל, אם קורדיי לא היתה משתתפת בפרק הרביעי של העונה, אף אחד לא היה שם לב.

אז מה יש בה, ב-ER, שאי אפשר היה למצוא במתחרות כמו "שיקגו הופ" או "בית-חולים כללי"? הרי הכוכבים הגדולים שלה, דאג רוס (ג'ורג' קלוני), קרול האתווי (ג'וליאנה מרגוליס) ומרק גרין (אנתוני אדוארדס), הלכו לבלי שוב. ואת כל המחלות, התאונות והצרות כבר ראינו מכל זווית (אם כי אני עדיין סותמת אוזניים ועוצמת עיניים כשמישהו מקיא). מה נשאר? מה סוד הקסם?

בעיניי התשובה היא התסריט. ומי שחושב אחרת, שיקום - ויסביר.