באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"נערות הכרומו", רביעי 23:00, ערוץ 8

מה יכול להיות יותר מגניב לבחורה מאשר לעבוד בעיתון אופנה? גם היא עורכת דין רצינית, רופאה קליברית (מישהו זוכר את הפרק עם ד"ר וויבר ב-er?) או חוקרת משטרה, בסופו של יום אכפת לה קצת מהבגדים שהיא לובשת. ומהנעליים, האיפור ותכשירי הקוסמטיקה שעולים הון תועפות. ואם מישהו היה משלם לה משכורת יפה כדי להתעסק רק בזה, איזו סיבה היתה לה לומר לא?

טוב, האמת היא שאפשר לחשוב על כמה סיבות. אבל ממילא זה לא רלבנטי בארץ. כאן, אין מגזינים של אופנה, אם לא לוקחים בחשבון את קוסמופוליטן המתורגם. לכל היותר, יש הפקות אופנה בעיתוני נשים. לכן, הבנות שבאמת מתעניינות, קונות את עיתוני חו"ל הנמכרים ביוקר בארץ. הבנות הנכונות מבקשות מחברים שיביאו להם מאירופה/ארה"ב, במקום מתנה. לאלה וגם לאלה, "נערות הכרומו" מספקת הצצה מסוג אחר: מאחורי הקלעים של הפקת המגזין.

"נערות הכרומו" (במקור: G Girls) היא סדרה תיעודית, שבמרכזה עורכת המגזין הבריטי גלאמור ג'ן אלווין. בתחילת הפרק היא מציגה את תוכנית העבודה של המגזין הקרוב (ליי-אאוט), ואת המשימות ברחבי העולם. היא עובדת יחד עם צוות בנות אופנתיות, שיודעות בדיוק איך ולמה צריך לחיות את החיים הנכונים, על אף שלרוב הן מתקשות לממן לעצמן חיים כאלה. אחת מהן אפילו הודתה שזוג הנעליים הכי יקר שלה עלה 300 ליש"ט, ושהיא ממש מתביישת בזה שהיא שילמה כ"כ הרבה.

בכל אופן, הפעם היה מייק אובר למל סי מהספייס גירלז לשעבר, שהיתה חמודה להפליא ושיתפה פעולה בשמחה. היה גם לוקשיין בברודווי, דירה בשווי 12 מיליון דולר עם גינה ובריכה - אני כמעט סגורה על זה שצולם שם פרק של "סקס והעיר הגדולה" - שבו היו צילומי אופנה גברית לנשים. והיה ניסיון לעשות מדור בסגנון "מהפך" לראשונה בתולדות המגזין, אבל בסוף הוחלט שאין בתוצאה על העמוד מספיק גלאמור, אז הפרסום נדחה למועד בלתי ידוע.

ת'כלס, דרך העבודה על גלאמור לא שונה בהרבה מעבודה על מגזין בישראל. אבל הסטייל, הוא הסטייל. אם רק היה אפשר לייבא קצת ממנו לכאן, זה היה יכול להיות נפלא. בכל אופן, מדובר בסדרה שהיתה משתלבת היטב ביום שישי של ערוץ 3, ובערוץ 8 הולכת לאיבוד לגמרי. וזה ממש חבל, כי "נערות הכרומו" היא כל מה שהסטייליסטיות בארץ חולמות ולא יכולות להיות (חוץ מראובן כהן. כנראה בגלל שהוא גבר).

"MI-5", רביעי 22:00, ערוץ אקסטרה הוט

אחת המחמאות שאני הכי נהנית לקבל היא שהייתי צריכה להיות בלשית במשטרה. אני אכן אוהבת לאסוף מידע - לא רכילות, מידע פרופר - כדי שאוכל לכלכל את צעדיי במקום העבודה. לעתים אני גם בונה תרחישים, ומנסה לאשש או להפריך אותם. אני לא אוהבת שהם מאוששים. מבחינתי, תמיד עדיף לגלות שהכל היה מופרך ושהכל רק בראש שלי. חבל שלא תמיד זה קורה. בכל מקרה, ההתעסקות כולה מעייפת אותי. אני עושה את זה רק כי אני יודעת שמידע הוא כוח, ולי אין מספיק כוחות אחרים כדי שאוכל לוותר על זה.

חוסר החיבה לאיסוף המידע והצלבתו אינו הסיבה היחידה לכך שאני לא בלשית במשטרה. הסיבה היותר מדויקת היא שאני פחדנית. נדמה לי שכבר כתבתי על זה כאן. אין לי שום בעיה להצהיר על כך שוב. אבל ככל שאני פחדנית במציאות, כך אני נהנית מסדרות משטרה וחקירות. שם אני יכולה לבחון את עצמי מבלי שזאת תהיה המציאות, אלא לשעה קלה בלבד.

בדיוק בגלל זה, נכנעתי שלשום לזפזופ המהיר שלי, ונשארתי על "MI-5" בערוץ אקסטרה הוט. ממה שהצלחתי לראות, היה פרק מצוין. ואז התברר לי שמדובר בפרק האחרון לעונה השנייה, ושלמחרת, כלומר אתמול, מתחילה העונה השלישית. ובכן, היה ברור לחלוטין שאני מצטרפת לחבורה.

"MI-5" מתרחשת, כשמה, בסוכנות ביון בלונדון (MI5 - ריגול פנים, MI6 - ריגול מחוץ למדינה. במקור קוראים לסדרה spooks, אבל בכל מקום מחוץ לבריטניה קוראים לה MI5). מפקד הסוכנות הארי פירס נורה בפרק האחרון של העונה השנייה על ידי סוכן בשם טום קווין, שפחד שהארי יסגיר אותו לשלטונות באשמת רצח שלא ביצע. כדי למנוע את ההסגרה הוא ירה בפירס וברח אל הים. באותו זמן היו בחדר גם שני סוכנים קולגות שלו (זואי ודני).

בפרק הפותח של העונה הזו נאמר שקווין טבע בים הצפוני, אבל אחר כך התברר שהוא חי, ושהארי רק נפצע ולא נהרג, ושכולם ביחד מנסים להוכיח את חפותו של קווין. ברקע, המשרד לביטחון פנים רוקם מזימה לסגור את "MI-5", ולאחד אותו עם שירותים חשאיים אחרים. בקיצור, בחישה פוליטית מוכרת, כדי שאפשר יהיה לשלוט בקלות ולטייח ברגע המתאים.

ההשוואה המתבקשת בין הסדרה הבריטית ל"24" האמריקנית, שמתרחשת ביחידה ללוחמה בטרור, מגלה שלמעשה מדובר בשתי סדרות שונות לחלוטין. קצב אחר, סגנון אחר, וקאסט של שחקנים שפועל כקבוצה, בלי תואם-קיפר סאתרלנד בראש. אם כי, יש שחקן אחד שווה: רופרט פנרי-ג'ונס, שמגלם את אדם קרטר, שהושאל מ-MI6. אבל עיקר ההצלחה שלו היא פסיכולוגית, פחות לוחמנית מזו של ג'ק באואר.

הסדרה כוללת עשרה פרקים לעונה, ובסוף השנה אמורה לעלות עונתה הרביעית בבריטניה. היא זכתה בפרס BAFTA (האקדמיה הבריטית לקולנוע וטלוויזיה( בקטגוריית הדרמה, ובפרס נוסף בקטגוריה "טלוויזיה אינטראקטיבית". פרס נוסף ניתן לה באפריל השנה, בתחרות הבינלאומית לטלוויזיה אינטראקטיבית (International iTV Awards) הנערכת בקאן. ומה אינטראקטיבי בסדרה? צופים בעלי ממיר דיגיטלי יכולים להיות מעורבים בצפייה באמצעות השלט. צופים בבריטניה, זאת אומרת. לא בישראל.

אבל גם בלי האינטראקטיביות, מדובר בסדרה מרתקת, גם למי שאינו אספן מידע וחובב תרחישים ביומיום.

מעניין: בפרק הרביעי של העונה הנוכחית קבוצת אנשי ימין קיצוני ישראלים מנסה לחבל בשיחות השלום בלונדון. במהלך הפרק מתגלה קנוניה בין אנשי ארגון בשם "ועידת נובמבר" ואיל עיתונות בריטי שמרני, כאשר הקבוצה משתילה סוכנים זרים בארגון המגן על זכויות אדם בשטחים (ישודר ב-20 ביולי)

"ארץ המתנחלים", שלישי 21:25, ערוץ 2

בואו נתחיל עם "הקבינט" ששודרה בתום הפרק האחרון של "ארץ המתנחלים": אם בנצי ליברמן ואריה אלדד לא היו מגיעים לאולפן וצועקים את ההבלים האיומים שלהם, יכול להיות שלא הייתי שונאת אותם בכלל. הייתי אומרת לעצמי שיש להם קצת שיגעונות בראש, אבל הם גם אנושיים מדי פעם. אבל עכשיו, אחרי "הקבינט", הם יכולים מצדי ללכת לקיבינימט. שזה בערך איפה שהם נמצאים עכשיו: הרי כל אדם שפוי שאני מכירה לא ילך מרצונו החופשי לטייל ביהודה ושומרון. פחד אלוהים שם.

אז אני קוראת לזה קיבינימט, וחיים יבין קורא לזה "ארץ המתנחלים", וליברמן ואלדד קוראים לזה ארץ ישראל. זה לא משנה: מדובר באותה פיסת ארץ המכונה במקורות יהודה ושומרון, והיא נמצאת בלב ויכוח מאוד גדול, שהתעורר בעקבות תוכנית ההתנתקות שצפויה להתרחש באזור רצועת עזה בעוד זמן קצר.

כיוון שאני לא היחידה שלא הולכת לבקר באזורים האלה של הארץ, יש כמה עיתונאי טלוויזיה שלוקחים עליהם את המשימה, הולכים לשם ומצלמים. יבין הוא רק אחד מהם. הבחירה אם לראות את התמונות שיש לו להקרין, ויותר מזה, להאמין לו או לא, היא בידי הצופה. ארבעה פרקים לא ראיתי. את החמישי והאחרון כן. ואני מאמינה ליבין.

בעיניי העובדה שהרבה מתנחלים התראיינו אצלו, למרות שהיה הרבה יותר קל להכין סרט מלא שמאלנים כמו חיים הנגבי, תורמת מאוד לאיזון שהם טוענים שאין ל"ארץ המתנחלים". הרי מה היה? הם חשבו שהם באו להתראיין אצל חיים יבין מערוץ 1, הערוץ הכי מוטה פוליטית במדינה דמוקרטית, והוא יכין סרט שבו יראו את השבר הגדול שלהם. אבל מה? יבין לא שבוי של אף אחד, וזה בכלל סרט לערוץ 2, והוא בא לשאול שאלות ולחפש תשובות, ולא ללקק לאף אחד, אז התוצאה לא מוצאת חן בעיניהם. טענה קלאסית של גיבורי תוכניות דוקומנטריות שהציפיות שלהם לא מתממשות. והרי כבר ידוע מאז כיתה ח' אצל המורה עליזה: כגודל הציפייה, גודל האכזבה.

מעניין מה הם חושבים, בנצי ליברמן וישראל אלדד, על אנשים כמו הרב יואל בן נון, שאמר אתמול שאם ההנהגה הרבנית תהיה נחושה בהצהרות חד-משמעיות נגד אלימות, אפשר יהיה למנוע מלחמת אחים. סביר יותר שהם מחבבים את נדיה מטר, שצועקת בתחנה המרכזית בירושלים במטרה לשכנע חיילים לסרב פקודה. או שגם אותה לא?

על כל פנים, במילותיו של יבין, הדמוקרטיה הישראלית רועדת. מעולם לא הועמדה הנאמנות לחוקי המדינה במבחן כה קשה. ובדיוק בגלל זה "ארץ המתנחלים" היא סדרה חשובה, וטוב שהיא נעשתה - גם אם כל תומכי הימין במדינה שלחו אתמול SMS  כמו משוגעים ופירנסו יפה יפה את כל חברות הסלולר, כדי שתוצאות הסקר יהיו 42% לעומת 58% שלא מאמינים שהסדרה משקפת את המציאות.

 בקטנה: במהלך הפרק של אתמול רואיין גם קצין במילואים מההתנחלות אפרת שבגוש עציון, שהציע פתרון להתנתקות - להודיע חצי שנה מראש למתנחלים שצה"ל עוזב את השטח בתאריך זה וזה, ועד אז הם יכולים להתפנות מרצונם. אחר כך, הם נשארים עם הפלסטינים. זה לא יעבוד, אמר לו יבין, אבל הוא התעקש שיעבוד ועוד איך. היום, אחרי ששמעתי על המסמרים והשמן בכביש מס' 1, זה נראה לי כמו הפתרון השפוי ביותר.

רייטינג: 15.4% ל"ארץ המתנחלים", מקום שלישי בטבלה; 11.5% ל"קבינט" ששודרה מייד אחריה וניתחה אותה, מקום רביעי בטבלה